ביקור קצר בירושלים מבהיר לי עד כמה תל אביב היא מיש-מש אחד גדול, נטול שמות. כשחבר תיאר לי את הדרך שעלי לנסוע כ-"ואז אתה נוסע בכביש שמקיף את השכונה", הרגשתי את זה טוב במיוחד. מלבד מקומות מסויימים, בעיקר בדרום העיר, האם באמת ניתן להגיד שיש "שכונות" בתל אביב?
עוד דבר, שאין בתל אביב, דרך אגב, זו חניה. אבל לי יש. אני שוכר חניה, נוחה מאוד, תמורת סכום שערורייתי. אחד הדברים הטובים שיצאו, באמת, מהפרידה מנ'. הדבר המשעשע, הוא שלמרות שהחניה במרחק יריקה מביתי, לא השתחררתי עדיין מאינסטינקטי ילד-השואה שלי. אלה שאוגרים לחם גם אחרי שנים. עת חזרתי הביתה, אני תמיד, תמיד, עושה סיבוב (ולפעמים יותר), לראות אם יש אולי חניה מחוץ לחנייה שלי. כי צריך לשמור. אף פעם אי אפשר לדעת מתי הנאצים יגיעו. וירצו לחנות.
וככל הנראה בשכונה שלי באמת יש כמה ניצולים. רואים את זה, כמו עקבות של חיות על שביל טשטוש, בשקיות הלחם שהם משאירים על הגדרות, שלפעמים נראות קצת מוזר בין הפלאיירים השונים שמתגלגים סביבם.
קורות ממלכת עילם 
כל תל-אביב שכונה אחת גדולה
פלורנטין היא שכונה, נוה-צדק היא שכונה, מרכז העיר, לב העיר והצפון הישן הן שכונות שונות. אזור לבונטין מקבל אופי שכונתי. השכונות שלנו קרובות.
פלורנטין היא שכונה, ואני חושב שאתה באמת צודק לגבי השכונות הדרומיות (בעיקר הדרום-מזרחיות), אבל מה מבדיל בין לב העיר ומרכז העיר? איפה עובר הגבול? האם אנשים באמת משתמשים ב-"זה בלב העיר" שהם רוצים להגיד שמשהו הוא בשינקין, כמו שהם מסבירים שמשהו הוא "בפלורנטין"?
הגבול בין לב העיר למרכז העיר עובר בקו של בוגרשוב-שדרות בן-ציון. משם צפונה זו בנייה על-פי תוכנית גדס (תל-אביב עיר גנים וכו'), ודרומה זו תל-אביב "הקטנה". מרכז העיר זה מבוגרשוב צפונה עד ארלוזורוב (ומשם זה הצפון הישן).
אמנם, אנשים לא משתמשים בדרך-כלל במונחים לב העיר ומרכז העיר, אבל אלה שכונות שונות והן מתנהגות באופן שונה.