משחקי ילדים

Rushmore, או בשמו העברי "המרוץ לצמרת של מקס פישר", נצפה אתמול שוב אי שם במרכז תל אביב. ראשמור הוא סרט מאוד יפה, שנוגע לי מאוד. לא התאהבתי בגיל 15 באישה מבוגרת ממני, אבל יש בי הרבה ממאקס פישר.

ראשמור, Le Fabuleux destin d'Amélie Poulain, לוליטה, The Royal Tenenbaums. בכולם יש את אותו שפיל, שמושך אותי. מעבר לקו העלילה, כל היצירות הנ"ל מאופיינות במשחק, שהיוצר כל הזמן משחק עם הצופים/קוראים שלו. פרטים קטנים, תעלולי לשון, אתגורים עדינים לפרק, להבין, לנתח . יש את זה גם בסרטי מתח או בסיפורים בלשיים, אבל שם זה כביכול המנה העיקרית: האם אצליח להבין מי הרוצח לפני הבלש? פה מדובר בדברים קטנים. במשחקי המילים והרפרנסים של נאבוקוב, בעובדה שבראשמור, סרט שמסגרת הסיפור שלו היא הצגה, כל פעם שרואים ווילון הוא נפתח ונסגר כמו מסך תיאטרון, בדברים הקטנים שאמלי עושה או אומרת, שאין להם קשר לקו העלילה הראשי, כביכול.

השאלה המעניינת, היא למה זה כל כך מושך אותי? יש אנשים, אני בטוח, שיתעצבנו מאוד מהמשחקים האלה. אני חושב שמדובר חלקית בהנאת הגילוי שלנו – מה שמושך אותנו לכל מני תמונות תלת מימדיות למיניהם – היכולת לגלות משהו במשהו שכבר חשבנו שאנחנו יודעים איך הוא נראה ומה יש בו.

החלק השני, הוא סוג של משחק אגו בין היוצר ובינינו: האם תוכלו לעלות על כל הדברים הקטנים שאני שוזר פה? כי רק הטובים באמת יכולים… והתחושה שאנו, כקהל, מקבלים, כאשר אנחנו מצליחים לפצח את הצופן של היוצר – הו כמה חכמים, מוצלחים וחדי עין אנו, שהצלחנו לדלות עוד פרט, לפתור עוד חידה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s