עצם הדיבור על המאבק לא להפוך לאל עשוי להשמע כתרגיל פומפוזי באהבה עצמית, אבל אני חושב שרבים יותר מאיתנו נמצאים בצומת הזאת ממה שאנו חושבים. זה מגיע במיוחד בכל מגע שיש לו ניחוח של חינוך והדרכה – עבודה מול צעירים, כגורם כריזמטי, או מבשר בשורה.

סיימתי, זה עתה, מחזור הנחיה ראשון בעבודתי. הילדים, תלמידי י' רגילים לחלוטין בהם אני מאוהב עד קצוות אוזני, התחרו בניהם בסוף מי אומר לי שלום אחרון, מי מחבק אותי אחרון. זה היה לי מביך. לאורך כל הקורס, חשפתי עד כמה רק ניתן היה את חולשותי האנושיות, את הכרס שצמחה לה, את חוסר הסדר הבסיסי וכתב היד האיום. זה עבד, חלקית. הם עדיין לא ממש מתורגלים בהפרדה בין המסר ומוסרו.

התחושה של להסתובב ברחוב ולדעת ששינית לכ-15 ילדים את החיים, ולו בקצת (אבל יש סיכוי שבהרבה) טוב יותר, מבחינת הטריפ, מרוב החומרים הפסיכו-אקטיבים שניסיתי בחיי.