מסה (לא כל כך) קצרה על אומנויות לחימה, לאס ווגאס.

כבר כמה זמן מתבשל אצלי משהו, על אומנויות לחימה. אולי זו החגורה השחורה שהגיע לא מזמן, אולי זה המאסטר מהפיליפינים שמגיע להתגורר בביתי לכמה שבועות עוד מעט. אולי מדובר במספר שיחות שערכתי עם אנשים בנושא.

זה לא מה שאתם חושבים.

באמת לא.

אחת מהאמיתות, אולי הקלישאות, של עולם אומנויות הלחימה, היא שכל השיטות מובילות בסופו של דבר לאותו מקום. שכל השיטות הן דרכים שונות לטיפוס על אותו הר. שוחחתי על כך עם חבר שלי, והוא שאל שאלה שנאלצתי לחשוב עליה: מהו אותו הר?

ניסיתי להסביר לו עד כמה גדול הפער בין מה שאנשים חושבים שהם עושים באומנויות לחימה, ובין מה שהם עושים באמת. גורם ההרג הלא-טבעי (מחלות וכדומה) מספר אחד, בישראל לפחות, הוא תאונות דרכים. בדרך לחגורה השחורה אני מעריך שהשקעתי בין 750 לאלף שעות אימונים. במהלך החמש שנים שזה קרה, לא השקעתי אפילו שעתיים בסדנת נהיגה מתקדמת/משטח החלקה.

בבר האהוב עלי אין מאבטח, וזה בסדר. אף אחד לא עושה אומנויות לחימה בשביל הגנה עצמית. הגנה עצמית, במובן הרחב של המילה. אנשים שדואגים לבטחונם האישי, ברמת ההגנה העצמית, היו עושים קורס נהיגה מתקדמת, משתדלים שלא לצאת למקומות מפוקפקים, בלי מאבטח.

ישנם מספר מסורות של אומנויות לחימה, ורוב האנשים אינם מודעים אליהם. לפני שנגש אליהם, בוא נשאל שאלה מנחה: בגולני, גבעתי, וכו', האם הלוחמים נלחמים בידיהם החשופות? כל עוד הם יכולים, התשובה היא לא. מה גורם למישהו לחשוב שהלך המחשבה הזה היה שונה לפני חמישים מאה, ואלף שנים? and yet, באופן פלאי, כמעט כל אומנויות הלחימה המלומדות היום, לא מתעסקות עם כלי נשק, בוודאי לא במובן השימושי שלהם (קרי, להשתמש בכלי נשק באמת, ולא סתם לעשות איתם ריקודים, או להשתמש בהם ככלי אימון ליד הריקה).

הקונג פו הסיני הוא לא האבא של כל אומנויות הלחימה. הוא גם לא בן 3000 שנה. אחד הדברים החשובים שיש לזכור, זה תפקיד המיתוס המכונן בעולם אומנויות הלחימה. את מי שזה מעניין, אפשר לראות אחד מנסה להתהוות ברגעים אלה, וכמה קשה לו, כי כולנו כבר פוסט מודרניסטים ובעלי אינטרנטים. לפני חמישים שנה, מאה שנה, זה היה עובד יופי. קונג פו זה משהו שקיים בערך מהמאה ה-17. קונג פו, לחימה מתוחכמת בידיים ריקות, התחיל בתור תנועה תרבותית בסין, בהשפעת ספרות חצי פנטסטית על אמני לחימה מופלאים (כן, פטריק קים הסיני בעצם יייסד את הגונג פו, לא בודיהארמה הנזיר), וסוג של תגובת נגד לכל מני שטיקים מערביים שהתחילו לזלוג לכיוון סין (הידעתם שרוב כסף שנכרה בדרום ומרכז אמריקה, עם ההשתלטות האירופאית על היבשת, הגיע בסופו של דבר לסין?).

קאט.

יש כל מני מסורות לחימה, בעיקר יפניות, שהן נסיון לשחזר ולשמר את טכניקות הכשרת הקרב של הסמוראים. קוראים לזה קוריו – שיטות עתיקות. האנשים האלה רציניים כמו שרק יפנים יודעים להיות רציניים. הם לומדים לירות בחץ וקשת תוך כדי רכיבה על סוסים, וגם את טכניקות הקשירה עם החגורה. זה בדיוק כמו שבעוד מאתיים שנה אנשים יתאמנו על טירונות 07 של גולני. קצת כמו אנשים שהיום משחזרים קרבות ממלחמת האזרחים האמריקאית.

זה מגניב. אבל למה אנשים עושים את זה?

אומנויות לחימה פיליפיניות, וקצת אינדונזיות, הן אולי הדבר הכי קרוב להגנה עצמית (דרך לחימה) שאני מכיר באמת. למה? כי שם מלמדים נשק קודם. זה מדהים לחשוב על איך אנחנו עושים כל דבר עם כלים – אנחנו נוסעים באוטו כשרחוק לנו, אנחנו משתמשים במריצה כשכבד לנו, וכו' וכו'. אבל כשזה מגיע ללהגן על החיים שלנו, פתאום כלים זה טאבו. "עם מקל? עם סכין? אבל מה רע בדייים ריקות?". התשובה מאוד פשוטה: גוף האדם לא כל כך טוב בלחימה. אז אפשר להגביר את היכולת שלו להלחם. אפשר לרמות. וכשמדובר על החיים שלך, אולי לרמות זה בסדר…

מצד שני, עם כל הכבוד לחרבות, סכינים ואלות, להגנה עצמית בפני אלימות אפשר להגיע בחצי שעה בשבוע, עם גז מדמיע/תרסיס פלפל ואימוני שליפה.

הגנה עצמית. נהיגה מתקדמת. פאבים. כלי נשק.

אז למה, למה ללמוד את זה? למה להשקיע כל כך הרבה שעות.

אני עדיין לא בטוח.

חבר נסע ללאס וגאס, לעסקים. הוא בן 45, וזו הפעם הראשונה שלו בעיר.

אני נזכר: הפעם הראשונה שהגעתי לווגאס, בגיל 22, היתה הפעם הראשונה שלי באמריקה, כאדם בוגר. חטפתי הלם שלקח לי שבועות להתאושש ממנו. לקראת הסוף לאס ווגאס תקפה אותי. אין לי דרך להסביר את העובדה שעברתי ממצב בריא למצב של אובדן קול תוך שעה וחצי. זה מסוג הדברים שקורים בסרטים.

אנחנו לומדים אמנויות לחימה כדי להיות לאס ווגאס.

לא, אנחנו לומדים אומנויות לחימה מאותה סיבה שאנשים בנו את לאס ווגאס, בגלל אותו חזון.

לאס ווגאס היא הדיסנילנד של המציאות. It is the TRUE magic Kingdom. ב-Venetian פגשתי לראשונה שמיים מלאכותיים שהצליחו לבלבל אותי. העשן ש"יצא מהמדרכות" ב-NY, NY הצליח ללכוד את עיני מדי פעם. האנשים שבנו את ווגאס רוצים להיות מכשפים. סליחה. תיקון. הם רוצים להרוויח עוד ועוד כסף. והם הבינו שהדרך לעשות זו, היא להיות מכשפים. להיות מסוגלים לשלוט ולעצב לחלוטין את סביבתם. וכך גם אמני לחימה. יש קסם, כישוף, ביכולת להגיע לשליטה פיזית במרחב שלך – שליטה כל כך גדולה שגם הרצון של איש אחר לא יכול לערער עליה. אמני לחימה, למרות שמעטים מודעים לכך, בעצם כמהים להיות מכשפים.

או סתם מחפשים להרביץ לדברים. גם את האופציה הזאת לא פסלתי עדיין.

7 מחשבות על “מסה (לא כל כך) קצרה על אומנויות לחימה, לאס ווגאס.

  1. יש משהו בתובנה שלך, אבל אני חושב שאני אישית מתאמן (טאי-צ'י) בעיקר כדי להזיז קצת את הגוף. למרות שאותה 'שליטה במרחב האישי' חשובה לי, יותר חשוב לי עצם קיומה של מסגרת שבה אני יכול להוציא קצת אנרגיה 🙂

  2. that would be option two
    "סתם מחפשים להרביץ לדברים" 😉
    הייתי בטוח שמפאת אורך הקשקשת, אני אהיה היחיד שאקרא אותה אי פעם, בעולם הפולני הקטן שלי. שמח שטעיתי 🙂

  3. ובנימה מעט אחרת:
    בחרת בטאי צ'י מעל מליון אפשרויות ההתעמלות והוצאת האנרגיות האחרות שיש שם. טאי צ'י זה מקרה מיוחד, מאחר ורוב האנשים, שהולכים לעשות טאי צ'י, בכלל לא מסתכלים עליה כאמנות לחימה (או בניסוח אחר: אנשים שמחפשים אמנות לחימה לעיתים נדירות הולכים ומחפשים טאי צ'י). רוב האנשים שהולכים לעשות טאי צ'י חושבים שמה שהם הולכים לקבל זה סוג של צ'י גונג (וחלק מהמורים לטאי צ'י אכן מלמדים אותו ככזה).
    עדיין, בחרת באמנות לחימה, ולא ביוגה, צ'י גונג, התעמלות קרקע או אופניים.
    יש לזה סיבה, אני משער.

  4. אכמו הגיב:

    מעניין. אבל גם כשאנשים בוחרים באומנות לחימה על פני כל הדרכים האחרות להוציא אנרגיה, עד כמה היעד הוא באמת הסיבה לזה? נניח היתה קיימת דרך להגיע מיידית לרמה גבוהה (אני משאירה לך את הבחירה בין דרך של מד"ב – איזה מכשיר שעושה ביפ ביפ ומשפיע עליך כשאתה ישן – ובין דרך של פנטזיה – קסם מורכב שמערב חלוקים רקומים ועשן), אילו אנשים היו בוחרים בזה? יש לי הרגשה שרק מעטים מביניהם היו אלה אלה שמשקיעים במציאות את האנרגיה בלימוד. ככה שהיעד, גם אם מספק להגיע אליו, אולי הוא לא באמת העניין. מה כן העניין? אולי כל הדברים שבגללם אנשים מפעילים את הגוף בכל סוג התעמלות שהוא, פלוס חיפוש אפיק לגיטימי ובטוח יחסית לשחרור אגרסיות? אולי כי לימוד הגנה עצמית בדרך הקשה והמיוזעת מגביר את תחושת הערך העצמי ותחושת ההישג יותר מאשר קורס קצר ואפקטיבי בהתגוננות בפני אנסים? לא יודעת.

  5. החתול שמן, ולכן יש סיכוי שהוא יחליט שגם צריך להשתלט על המקלדת.
    עמכם הסליחה.
    אם היה אמצעי קסם להפוך למאסטר, אני הייתי שמח לקחת אותו. העניין הוא, שלפחות עד כמה שאני מבין, אין תחנה סופית – גם לא בשליטה שלך, וגם לא בעיסוק בתחום. זה לא כאילו מוד החשיבה הוא "הגעתי, עשיתי V, אפשר לעבור הלאה". לכן, ההפרדה בין דרך ליעד היא קצת מלאכותית בעיני. הייתי שמח מאוד לקבל דוקטורט, עם כל הידע וכו', במטה קסמים. אחרי זה צריך להמשיך לכתוב, אבל.

    אבל התובנה האחרונה שלך היא נכונה מאוד – התחושה של צעידת עוד צעד לכיוון היכולת להיות מכשף, מגיעה מאוד חזק מהחוויה הגופנית. אני יודע שלפעמים אני מסיים תרגיל מסויים, או תזוזה מסויימת, ובלב עושה מעין "וואו" על עצם כמות המניפולציה הפיזית שהצלחתי להפעיל על הצד השני. התרגיל התחיל כשהוא עומד בנקודה מסויימת, ומניף עלי אגרוף, ומסתיים כשהוא שוכב בנקודה מאוד אחרת, וזה בעיקר בגללי.

  6. אכמו הגיב:

    בסדר, אז אין יעד סופי ומוחלט. בוא נדבר על סדרה אינסופית של יעדים. תחליף את התהליך האינסופי אך האיטי והמפרך בסדרה אינסופית של קלטות שמכניסים למכשיר שעושה ביפ ביפ, ושמקפיצות אותך אוטומטית לנקודה הבאה בהכשרה שלך, שהיה לוקח לך חודשים או שנים להגיע אליה. תמיד תצא עוד קלטת חדשה, גם כשתגיע לרמת מאסטר ימשיכו לצאת קלטות הרחבה, תרגול, אימון, שימור, מה שזה לא יהיה, התהליך אף פעם לא נגמר, אבל הוא קצר וקל לאין שיעור מהתהליך המפרך שעוברים בעולם האמיתי. עדיין השאלה היא אותה השאלה – האם היעדים הללו מספיקים כשלעצמם, או שיש משמעות להשקעה שאתה משקיע כדי להגיע אליהם.

  7. התהליך הוא החשוב.
    זו הסיבה שאנשים מתאמנים בשיטות שאין להן קשר מיוחד להגנה עצמית, כמו קנדו, אייאיידו, חלק מהגישות לאייקידו וטאי-צ'י, ועוד.
    אנשים פשוט נהנים מהתהליך, או מוצאים בו ערכים מוספים רלוונטיים להם, המצדיקים את ההשקעה.
    לדעתי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s