אין כמו…

יום העצמאות תמיד מוצמד לזכרונות איומים על קצף, להקות של בני נוער פראיים, תחושה שמורכבת מ"מוכרחים להיות שמח" ו"מוכרחים להוציא את **כל** הצדדים של הישראליות בערב אחד, במיוחד המגעילים". מאחר ואני כבר לא בן 12, גם זיקוקים עושים לי את זה, רק בצורה מוגבלת, המסקנה היתה די ברורה.
נשארים בבבית.

השנה, משום מה, זה הלך אחרת. מסיבות שונות (שיתבהרו אולי בהמשך), הרגשתי צורך לחגוג. לפעמים העצמאות היא סתם תירוץ. מסיבת רחוב בפלורנטין, בלווית הננס האדום, שמתעקש להציג אותי בפני אנשים זרים בתור "הקולונל". צועדים במעלה רחוב פלורנטין, בואכה ויטל, וכל מה שמזמזם לי בראש, מתחת לסוגי המוזיקה השונים שבוקעים מהרמקולים שמפוזרים לאורך הרחוב הזה, זה שיר ההלל לתל אביב של אלון אולארצ'יק, מהעיבוד הבימתי (החמוד להפליא) ל"מקום אחר ועיר זרה". (בהסבה לשמאל, ובזמזום:) אין עוד מקום כמו תל אביב…

המסיבה עצמה היתה מופת לשמחה, נינוחות, מרחב. בהופעות רוק קורה לי המון שהפלישה הזאת למרחב האישי שלי הופכת אותי לעצבני, חשדן. בהופעות תמיד יש תחרות – מי יראה יותר טוב, יתקרב יותר טוב לבמה. אין נינוחות. מה שהדהים אותי זה שכל המסיבה, פשוט נהנתי. לא היה שום דבר מאיים, כולם חייכו מסביבי, לא הייתי צריך באף אחד על שום דבר. פשוט נפלא.

אחת התובנות המרכזיות והמדהימות שלי מהמסיבה הזאת, היא כמה קל ליצור חללים נפרדים, גם בלי בעצם לעשות שום דבר. בפלורנטין פינת ויטאל ניגנו Drum and Base חזק מאוד, והיו שם מאות אנשים. בויטאל פינת קורדוברו, ניגנו כמה חברים פאנק מקפיץ, בלייב. המרחק בין הרמקולים הגדולים של פלורנטין ובין אילו של קורדוברו היה אולי 150 מטר. אם היית בוחר למקד את עדשת תשומת הלב שלך לשם, היית בעצם שומע, בעוצמה די גדולה, גם את הדראם-אנד-בייס. אבל היכולת לתחום בעצמינו את המרחב שלנו, ולהכריז "אני פה, זה העולם שאני מגדיר", היא מופלאה בעיני.

דבר מופלא נוסף הוא התפתחותם של גזע אומפה-לומפאים תל אביבי. אנשים קטנים עם מריצות גדולות או עגלות תינוק, מלאות בתקוות או פחיות שתיה.

ולסיום, פלא נוסף הוא העובדה שהמסיבה הזאת נראתה בערך כמו הסיום של Big Fish – לאט לאט, אתה מבין שהקהל שמסביבך מוקף מהאנשים שמרכיבים את היום יום העירוני שלך. מוכר המיצים מהרחוב, זו מחנות התקליטים, ההומלס מפינת בוגרשוב וקינג ג'ורג'. כולם גמרו משמרת, ובאו לרקוד ברחוב.

(וכן מי היה מאמין, אבל כמעט הצלחתי להגיד, ברצינות, את המשפט "לא, עדיף אצלך – אצלי פשוט מתארח מתנקש פיליפיני בבית".)

3 מחשבות על “אין כמו…

  1. קולונל,
    אכן מסיבה כייפית. קשה לי לעמוד זקוף. כל השרירים נתפסו. גם המצנפת.
    אנא, הפסק להרביץ לפיליפיני. הוא לא באמת מתנקש. הוא בסך הכל שוטט בשדה התעופה. המתנקש חזר לפיליפינים.
    אגב – היא בת 32 (עלאק 12).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s