הוא עומד, בימי שישי בדרך כלל, לפני אורנה ואלה. יש אפילו דמיון מסויים בינו ובין השומר הדי קבוע שם, זה עם השפם. שניהם ממוצא סלבי כלשהו, או מקום אחר שבו כובע קטן של תורכי מסמן מיסטיקה, קוסם. הוא מחבר טבעות להנאת הקהל, וכולו זורח באושר, כאילו מחזיר את האור (המסנוור קצת יותר מדי, אם נודה באמת) של שינקין ביום שישי בצהריים.
חמישי אחר הצהריים, מול מסעדה יהודית כלשהי בדיזנגוף. אותו האיש. אותן הטבעות, אותו הכובע. אבל אין קהל, וכל מה שנשאר זה הקשקוש של הטבעות זו בזו, כדי להעביר את הזמן, למשוך תשומת לב, להאיר את הסצינה בעיניים נוצצות, שממהרות הביתה לקראת שקיעת החמה.
קורות ממלכת עילם 
האם אורנה ואלה ליהקו את השומר שלהן כי הוא נראה כדמות מסרט של קוסטריצה.
אם כן – אנחנו בדרך לאבדון – מהגרים אומללים משמשים תפאורה לסצינה התל אביבית הדקדנטית.
כשאנחנו טובלים את הלעטקעס בטטה ברוטב הלבן – אנחנו נוגשים באיש עם השפם שנשכר לשמור עלינו תמורת 16 ש"ח לשעה.
הכל משמש תפאורה. המלצרים שמפלשים סכום ב-2 בלילה כשהמסעדה נשטפת – לא משמשים תפאורה? דווקא במקרה של אורנה ואלה, כמו גם כמה מקומות אחרים, נראה לי שהמגמה היא לא להתייחס לאנשי האבטחה כמוצר או שירות, אלא כאנשים.