"אתה חייב להיות סיגוריסטה, בכל מה שאתה עושה. במיוחד בלחימה. אבל לא רק!" – את זה, ואת "אתה חייב להוריד את הכרס הזאת" שמעתי כל יום, מספר פעמים ביום, מהאורח הפיליפיני שלי.
סיגוריסטה… קשה לתרגם. בטוח בעצמך? קצת מאצ'ו? לא מפחד? מהמילה "בטוח" בספרדית. עבר כל מני פיתולים בדרכו לטאגאלו, או ויזאיאן. בובי טבימינה, לו אני קורה Sir, ושאותו אני מציג בפני הסלקטור בנתב"ג בתור המורה שלי, הוא סיגוריסטה. לא כל יום רואים מישהו עם נוכחות כל כך חזקה, שמאמין כל כך חזק באמת שלו, ולא מפחד להוכיח אותה. לחימה, כמו גוף, היא מין מקום פוסט מודרני להחריד כזה. יש כל כך הרבה מערכות אמת לגבי מה "נכון" לעשות ואיך צריך להגיב – וכולן נכונות. גם אילו שאומרים "תכנס פנימה" וגם אילו שאומרים "תברח הצידה".
אני לא איש מאמין. מעולם לא הייתי. היכולת להתמסר למערכת אמת אחת אף פעם לא היתה בגנים שלי – תמיד אפשר לראות את הערך שיש באמת השניה, השלישית. אולי קוראים לזה אמפתיה?
בדרך לאחד הסמינרים, עצרתי בארומה בבית ינאי. כריך טוניסאי אחד מאוחר יותר, אני חוזר לאוטו, ומגלה שחלומי הרטוב התגשם: הזוג שהחנה את מכוניתו בצורה חזירית כל כך שנאלצתי לתמרן כמו לוליין בקירקס הסיני על מנת להכנס – הזוג הזה בדיוק חזר לאוטו במקביל אלי.
"חניתם בצורה חזירית", סיננתי לעברם. הם הביטו בי בהלם מסויים. לזה הם לא ציפו.
"אהה… אבל זה גם לא יפה להגיד חזירי. זה מאוד פוגע".
כאן עמדו בפני שתי אופציות. להגיד "נכון, סליחה, לא התכוונתי לפגוע". ולהגיד "לא רוצים שיקראו לכם חזירים, אל תחנו כמוהם". אני בחרתי את הראשונה. כי האמת שלהם, גם היא שרירה.
סיגוריסטה.
שבועיים רצופים, כמעט 24 שעות ביום, עם מישהו שהסיגוריסטה שלו כל כך חזק – משהו בזה עובר עלייך. המוכנות לנטוש את האמת האבסלוטית, הלא קיימת בעצם (בדיוק כמו שבקבלה, אחד מהסוגים של ה"אין" הוא "אינסוף"), ולטעת את רגלייך בקרקע. To make a stand. זה הכיוון.
זה, ולהרביץ הרבה עם מקלות.
קורות ממלכת עילם 
לגבי עניין החנייה, למה בעצם אתה חייב להתנצל והם לא? לא אמרת שהם בני זונות ושיישרפו באש הגיהינום; ציינת את העובדה שהם עשו מעשה לא ראוי. אם מישהו היה יורה לך ברגל, והיית פורץ לעברו בצעקות, עד כמה בעצם יש לו לגיטימציה להגיד "אל תצעק עלי, זה מעליב?" כן, אולי זה באמת מעליב, אבל בחיאת… אתה זה שצריך להגיד "סליחה שירית בי"? כן, אני יודעת שזו אנלוגיה קיצונית, אבל מי שעושה מעשה לא יפה ולא מנומס, ומישהו מעיר את תשומת לבו לכך, צריך לדעת לספוג את זה. חזירות היא חזירות. וזכותך לקרוא לילד בשמו.
את צודקת לחלוטין. זה בדיוק הסוויצ' הזה שאני צריך לעשות – לנדוד מה"אמת", לנדוד מנקודת המבט של הצד השני, ואל זו שלי.
מצד שני, אחד הדברים הראשונים שאני מלמד בנוגע להגנה עצמית (אך לא "הגנה עצמית לנשים") וניטרול סיכסוכים, זה שאנחנו תמיד חייבים לזכור שבעיני הצד השני, אנחנו ה-Bad Guy…
האם האוטיזם הזה – להתעלם מהזולת ולהעדיף באופן גורף את העמדה (והאנטרס) שלך – הוא פתרון מקומי לחיים בארץ? או שלמדת מהחבר-מאסטר, שזה פתרון כללי שיש לו ערך תמיד (גם מחוץ לג'ונגל הארץ ישראלי המצוי)?
בקיצור: האם גם באמסטרדם צריך להתנהג עם נחישות ובוטות?
אני חושב שמדובר בכלי, שאיך שתעשה בו שימוש is entirely up to you. גם טבימינה לא כופה את דעותיו כל הזמן – הוא איש מנומס לכל הדעות, ובשבועיים הללו, שהיו מלאים באגואים כרימון, הוא חולל כדרוויש את המחול הדיפלומטי. אבל כל זה לא מנע ממנו לדעת מה האמת שלו. אם הוא בוחר לדחוף אותה לפנים של אנשים אחרים או לא – זה כבר משהו אחר.
אתה אומר שהוא מקרין נחישות (נצמצם את זה למונח הזה) בלי שהוא חייב לפעול בנחישות כל הזמן?
נחישות, והקרנתה, היא הביטוי החיצוני. כדי להיות בטוח בעצמך, אתה קודם כל צריך להחליט במה אתה בטוח. במה אתה מאמין, מה שלך. את זה יש לו בצורה מאוד חזקה. לגבי לפעול לפי זה – זה כבר שיקול שלו.