לפני כמה שנים נסעתי לי לחצי שנה, ללמוד בישול באיטליה. משמעות הדבר היא שבמשך חצי שנה הסתובבתי לי עם סיפור: "אני נוסע ללמוד בישול באיטליה, לחצי שנה.". אנחנו הרי אנשים של סיפורים – אוהבים לשמוע, אוהבים להשמיע. וזה היה יופי של סיפור לספר. (כמובן שעכשיו יש לי את סיפור ה"נסעתי ללמוד בישול באיטליה", שהוא סיפור מורכב ומשונה משמעותית יותר ממה שנדמה, אבל זה נושא אחר). הדבר המוזר התרחש כשהגעתי לאיטליה, נכנסתי לכיתה בבית הספר, וגיליתי עוד עשרים איש, שלכולם יש אותו סיפור יוצא דופן. כולם עזבו עבודות ובני זוג, ונסעו לפירנצה.

לא היה לי למי ספר את הסיפור. זה בסדר. לסיפורים יש קהלים שונים, מחזורי חיים שונים, גרסאות שונות.

בחודשים האחרונים אני מרגיש די דומה. הסיפור שלי הוא קצת מוזר, שונה ומורכב יותר. הוא מורכב מהחודש שבו לא אהיה אדון לזמני. שבוע של מיכא"ל, שבועיים של מתנקש פיליפיני, ועשרה ימים של וויפאסנה – אחד אחרי השני.

ופתאום, מסיפור זה הופך למציאות, ולא סתם – הרוב כבר מאחורינו. כל מה שנשאר זה לנסוע למדבר ולהקשיב לעצמי נושם, בלי לדבר, במשך עשרה ימים.

וכך עובר לו הסיפור מנבואה להיסטוריה.