1. בכל פעם שאני קורא את דון קישוט, אני משועשע מחדש מסצינת שריפת הספרים. לאחר שההידאלגו הנכבד חוזר ממסעו ההזוי הראשון, בני ביתו הנרגשים מזמנים את הכומר המקומי והגלב, על מנת לעזור להם. האשמים העיקריים בטירופו של דון קישוט הם כמובן ספרי האבירים אותם הוא קורא ללא הרף, ולכן יש לשרוף אותם. הכומר מגלה בקיאות מפליאה בהם, תוך כדי שהוא ממיין אותם לשריפה, וכאן אמור להיות טמון רוב המתח הקומי. מה שאותי משעשע, זה שאפשר, בשינויי ניסוח קלים מאוד, להפוך את נאומם כנגד ספרי האבירים, והשפעתם המזיקה עד מאוד, לנאום כנגד משחקי תפקידים, משחקי תפקידים, ואיפלו סרטים שיש בהם עישון.

2. כשהגעתי לקורס מנחים של מיכא"ל, לפני כשנה, נדהמתי לגלות כמה בעצם קורס מיכא"ל שעשיתי בתיכון, 12 שנים קודם לכן, השפיע עלי. המון דברים קטנים, נקודות מבט, ערכים התייחסויות למציאות שהייתי בטוח שהם פשוט אני, הגיעו בהשראת הקורס. זה היה לי אפילו סוג של משבר.

אתמול, במחווה שאין לי הסבר אליה, שלפתי ממדף הספרים את "שתהיי לי הסכין" של דוד גרוסמן, והתחלתי לקרוא בו שוב. "שתהיי לי הסכין" היה הספר המכונן של אחת ממערכות היחסים החשובות שלי, ומאז לא קראתי בו עוד. כשהתחלתי לקרוא בו אתמול, ראיתי השתקפות, אולי צל בסגנון האמברי, של עצמי. המכתבים המשולהבים, השופכים, שמודעים לכך שהם לא מסוגלים להעביר את כל הגודש הזה שיש בפנים אבל עדיין מנסים, תוך שהם מודעים לזה שהצד השני לאוו דווקא עומד בקצב. זה היה מביך, כמו למצוא שיר שכתבת בגיל 16, כזה שהיית גאה בו והראת לכולם, ולקרוא אותו שוב.

זה מביך, כי חוסר הקרקוע, ההשתרשות, שם כל כך בולט.
וזה מביך, כי משהו בי עדיין שם. עדיין אין לי מספיק מילים. אני עדיין זורק על אנשים, משליך עליהם, אם לא מילים אז ספרים של אחרים, שירים, סרטים.