זו היתה התגובה של יובל, כאשר שאלתי מה עלי לעשות כתגובה הולמת לאחותי בעקבות משבר יום ההולדת.

אמא שלי, אתם מבינים. היא בת 60. לה אין שום משבר בחיים. היא בסדר גמור עם זה.

אני, לעומת זאת, במשבר עמוק. המשבר התחיל כשאבא שלי התקשר אלי מחייך. יכולתי לשמוע את החיוך בצורה כה ברורה שפחדתי שאורנג' יגבו עליו אקסטרה.

"תקשיב, אתה בבעיה" מסר Herr Papa.

"ספר לי משהו שאני לא יודע, אבי מולידי"

"ספור אספר, בני הבכור! זה הרגע אספתי מחברתה הטובה של אחותך אלבום, המכיל את כל הכתבות שאמך כתבה בצעירותה ב-"ידיעות אחרונות" וב-"לאשה", אותם הצליחה אחותך לכרוך, לקבץ ולקמב"ץ, כאשר היא עצמה בכלל בהודו…"

"אני בבעיה."

המכשפה המרכסיסטית הצליחה להכניס אותי לפינה. שום דבר, פשוט שום דבר, מלבד נכד, לא מגיע לקרסוליים של זה. ונכד לוקח זמן, ואי אילו דברים אחרים.

לא נמצאה שום עזרה גם ממוכרים בחנויות השונות בעירי האהובה, שכאשר סיפרתי להם את סיפורי קורע הלב, הסתכלו לי בעיניים והתוודו שאין דבר בחנותם שיוכל להושיע אותי. התחלתי להתעניין במחירי הרכישה של כדורים פורחים. שקלתי לרדת מהארץ.

לבסוף, נמצאה הישועה. נכון, זה עדיין מחוויר לעומת אלבום הנוסטלגיה, אבל, לפי מיטב מסורת האיקידו, החלטתי ללכת עם הכוח, ולא נגדו. בחנות העתיקות המקסימה באחד העם, ממש ליד קפה נואר, נמצאה אוליבטי פורטבל במצב מושלם, ובמעבד התמלילים המשובח שלי יכתב סיפור שיעטוף את המתנה – כי הרי בסופו של דבר, סיפורים זה כל מה שיש לנו.