בניגוד לדעותיהם של כל מני יושבי בלוגים תל אביביים, אני בהחלט רואה את השכונות המזרחיות של תל אביב – עזרה ובצרון, כפר שלם, התקווה, יד אליהו וכו', כחלק מתל אביב. נכון, הם נמצאים באיזור שהיה מכונה בפירנצה "oltrarno", או במקרה שלנו "oltraayalon", קרי בצד "השני" של האיילון, הארנו הדליל ורב המכוניות שלנו, אבל מבחינתי הן עדיין תל אביב. הן תל אביב בדיוק בגלל שהן שונות באופיין מהאופי ה"אורבני/תל אביבי" שאנחנו כל כך אוהבים. הבניה הנמוכה ולאוו דווקא באוהואס, הרחובות הצרים, הסוסים ברחובות – הם תזכורת לזה שתל אביב היא לא ניו יורק, או לונדון או עיר מערבית אחרת. הן מזכירות לנו שהכל כאן פסטיש מטורף של המערב עם השאריות של הנכבה והעובדה שאנחנו גרים בלבאנט. אני לא אוהב אנשים שמתאמצים להיות משהו שהם לא.
הייתי, לפני שנה וצ'ופצ'יק, בטקס קבלת התואר של המרכז הבין תחומי בהרצליה. הילדים כולם לבשו גלימות כחולות וכובעים מטופשים, וכולם הרגישו מאוד כאילו הם בקולג' אמריקאי, עם נאומים ליברליים לפי מיטב המסורת.
קיבלתי בחילה.
ישראל היא לא אירופה, או אמריקה. חלק מתהליך ההשלמה שלנו עם עצמינו הוא להבין את זה. זה מה שיאפשר לנו להיות מדינה ולא אוסף איים לא קשורים. כל עוד נראה את עצמינו כמעוז המערב במזרח התיכון הלבנטיני, נישאר לא יותר מאשר ממלכת ירושלים עם נשק גרעיני.
ואף על פי כן, אולי באקט של אובר-גילמנאיות, אני תמיד תוהה האם החיבה שלי לשכונת המזרחיות היא לא גם סוג של אוריינטליזם. שזה שמגניב אותי שאנשים יושבי מחוץ לבית, ברחוב, ומדברים עם השכנים שלהם היא לא ליהוק של אותם אנשים נטולי מזגן לתוך הפנטזיה האקזוטית שלי, המונעת מרגשות אשם אשכנזיים? אם אני מוכן לעבור לתקווה, ולא סתם לבקר בה ולהיגנב? ואם כן – זה לא יהיה סוג של ג'נטריפיקציה?
קורות ממלכת עילם 
לא צריך לחצות את איילון בשביל זה, מספיק לחצות את לווינסקי.
במסגרת האורייטליזם אנחנו נוטים לשכוח את המקור לבנייה הגבוהה, הרחובות הרחבים וכל הג'אז המודרני הזה. זה נועד לעשות לתושבים טוב, לתת להם לחיות בעולם המודרני.
מה לעשות והילידים בשפירא ובתקווה החליפו את הסוסים במכוניות וממש רוצים מקומות חנייה, מדרכות וכל הכיעור הזה.
לכן, בנייה נמוכה, רחובות צרים וסוסים – קוראים לזה slums.
…או שמא זהו פשוט עוד קצת ניאו מרקסיסיזם מוכה?
אני כבר עשיתי את הצעד… עברתי ליד אליהו לפני שנה (מרחוב א.ד. גורדון) ואני פשוט מאוהבת באזור הזה. יש פה משהו יותר אותנטי, ניחוח של פריחות מהול בריח זיעה של עבודת כפיים – משהו אמיתי! ודרך אגב זה קצת מיתוס שלאנשים אין פה מזגנים. הם יושבים בחוץ ומקשקשים עם השכנים פשוט כי אין פאב, או בית קפה או מקום צרכני אחר להעביר בו את הזמן. אז יושבים על ספסל בשדרה ומתעדכנים. באזור שלי גרים הרבה חבר'ה צעירים שרצו קצת שקט מהרעש של העיר, לאט לאט יד אליהו מתחילה גם היא לשנות את פניה. המינוסים הם המרחק מהים והיעדר תחבורה נורמלית למרכז העיר.
גת, אין ספק שהמעבר מא.ד. גורדון מרחיק מהים. משעשע שת"א היא עיר עם שני רחובות גורדון (וגם שני רחובות על שם ביאליק, ובטח יש עוד כל מני אנומליות שאני לא מודע אליהן).
מה שמפריע לי, הוא שיש בי מקום שחולק איתך את התחושה של "משהו אמיתי", ותוהה האם זה לא פנטזיה בורגנית שאנחנו מפנטזים. אכתוב על זה עוד בעתיד, אני חושב.
א. מה רע בפנטזיות בורגניות? אשמח לקרוא עוד על כך…
ב. אני לא מכחישה, סביר להניח שאני בורגנית, או לפחות נצר למשפחה שהתברגנה.
ג. אני חושבת שהמקום הזה אמיתי לחלוטין – יש פה אלמנט של "קשות יום" שלא קיים בבתי הקפה של תל אביב היכן שכל היפים והיפות יושבים לשתות קפה. צריך להעביר כמה ימים בשכונה כדי לראות את הקצב שלה, לראות מי עולה לאוטובוס, מי הולך לשוק כדי להבין.
ד. אני אישית מרגישה שאני חיה יותר בעולם האמיתי ממקום מגורי הנוכחי לעומת ההרגשה שהייתה לי ב.א.ד גורדון. ויכול מאוד להיות שהרגשתי היא סובייקטיבית.