הייתי במהלך השבוע בערב שירה של להקת פיקוד דה מארקר, בניצוחו של הננס האדום. למרות תיעובי המוכרז והידוע את קפה הטוש, לא יכולתי לעוד בפיתוי של לראות את עידן מנצח ביד רמה על 20 איש, מלח הארץ, לב היישוב, ואחד הזוי סטלן מזדקן, שרים ביחד את "אור הירח".
למה אני מתעב את הטוש? האם זה בגלל הניאו-מרכסיסטיות-המוכה שלי? ייתכן, אבל רק במישור לטאנטי למדי. אני מתעב אותה כי היא סגורה. גם הקוד שעליה היא מבוססת (אם כי יש לי חשדות כבדים ש-Dex, המפתחים, גנבו חלקים שלמים מ-worpdress,אבל אין לי דרך להוכיח את זה), ובעיקר מהותה – זו קהילה אשר מכונה בעגה המקצועית A walled garden.
הסגירה של מקומות עובדת על אחד מהאינסטינקטים האנושיים הבסיסיים ביותר – אקסקלוסיביות. בגדול, זה מה שמניע את הכלכלה. לזהב, הרי אין כמעט ערך אינהרנטי בזכות עצמו. הוא אמנם יפה, אבל עברו הימים שבהם הוא המתכת היפה היחידה מסוגה. זהב שווה הרבה כי הוא נדיר. ברגע שיפסיק להיות נדיר, שווי ירד פלאים. ראו מה קרה עם פנינים מהרגע שהתחילו לגדל אותן בחוות. פנינים "אמיתיות", קרי נדירות, עדיין שוות יותר, בלי שום קשר לכמה הן יפות.
זהב שווה כי הוא נדיר ולכן אנחנו מאמינים שהוא שווה. מי אמר שהעולם לא בנוי על אמונה.
הכלכלה הקלאסית היא כלכלת מחסור. אם לי יש ולך אין, אני מרוויח. אם אני סוגר את מערכת הבלוגים שלי, אני נותן לאנשים תחושה של אקסלוסיביות.
העניין הוא, שכל חיי, האקסלוסיביות הזאת לא עבדה עלי. אף פעם לא הבנתי "מותגי יוקרה" – שבנויים בדיוק על אקסלוסיביות, על "לי יש, ולך אין כי זה מוצר יוקרה". זה נראה לי מטופש. הדברים שבאמת ריגשו אותי ובאמת היו חשובים לי – ספרים, מוזיקה, חוויות, שירותים או מוצרים – תמיד רציתי או יותר מזה – ממש הרווחתי מזה שחברים שלי יחלקו את החוויה. הדבר היחיד שיש בבעלותי שמתקרב ל"אקסקלוסיבי" היא מערכת הסטריאו שלי, שעליה עמלתי שנים, בהשקעה ניכרת. יש בה כל מני מרכיבים של חברות קטנות – בריטיות, קנדיות, אמריקאית. כאלה שיושבות ביערות ומרכיבות מגברים ביד. אבל מדובר בסטייה קטנה שלי, ויותר מזה – גם בסטייה הזאת אני מנסה לשתף – הייתי נורא רוצה שלכולם גם יהיה סאונד איכותי בבית. אפילו מביך אותי שהם באים אלי ומתבאסים שלהם אין כזה, ואני מנסה להראות להם איך אפשר יחסית בקלות להגיע אליו. משאיל ציוד, מייעץ.
קוראים לזה כלכלת רשת. מאה אנשים עם פקס שווה משמעותית פחות מעשרת אלפים אנשים עם פקס. ככל שמשהו יהיה נפוץ יותר, ככה השווי שלו לי ובכלל גדל.
האינטרנט, ייתכן וניחשתם, מבוסס על כלכלת רשת. רק שהקפה של הטוש, לא מבינים את זה. הם מנסים להשתמש בערכים מיושנים כדי לשחזר את ההונאה הגדולה בהיסטוריה – ההונאה שאומרת שגם במאה ה-21 זהב שווה משהו, שזה שלי יש ולשכן אין זה מצב טוב כלכלית. שאנחנו עדיין בתקופה שיש רק תפוח אחד, ואם אתה תאכל ממנו, אני לא.
קורות ממלכת עילם 
מה שאתה מדבר עליו הוגדר על ידי פרד הירש כ"טובין מיקומיים" (positional goods). הדוגמאות הכי נפוצות לטובין כאלה הם תואר אקדמי (ברגע שלכולם יש תואר ראשון, אזי מתחיל המירוץ אחר התואר השני), מגורים בפרברים, מקום טוב יותר במגרש הכדורגל, מיקום גבוה יותר בהיררכיה של החברה שבה אדם עובד וכו' וכו'.
טובין מיקומיים מטבעם הם מיקומיים, ועל כן באופן הגדרתי הם תמיד יהיו שם. זה נכון שאפשר להתווכח ארוכות לגבי הנכונות של הנחת המחסור שעומדת ביסוד הכלכלה הניאו-ליברלית (וכנראה שיש בה משהו אחרי הכל, הגם אם לא מדויק לגמרי), אבל הטובין המיקומיים תמיד ישארו שם. ולכן כשאתה כותב שאתה שמח שלחברים שלך תהיינה חוויות חיוביות דומות לאלה שאתה חווית, או שתשמח לייעץ להם בענייני סאונד, למעשה אתה מנסה לשמר אצלך טובין מיקומי מסוים. למשל, אתה מנסה לשמר את הסטטוס שלך כזה שמבין בסאונד יותר טוב מאחרים, או ככזה שיש לו הכי הרבה דיסקים, וכו' וכו'. אין אני מתכוון להשמיץ או לפגוע, ואין לי שמץ של מושג מי אתה ולמה וכמה, אלא רק להאיר בנושא שאתה עצמך העלית – כלכלת רשת לעומת הכלכלה "הקלאסית". אם אתה אומר שכשמשהו נפוץ יותר השווי שלו גדל, אני אומר – יכול להיות, אבל תבדוק מה בכל זאת נמצא במחסור מאחורי הקלעים ומתנהג לפי כללי ההיצע והביקוש הקלאסיים. במקרים רבים, לדעתי, מדובר בטובין מיקומיים, כמו כבודם של אנשים, מידת המומחיות שלהם בנושאים מסוימים וכו' וכו', שעליהם הם מתחרים. ולכן, לטעמי, אין הרבה הבדל בין שני סוגי הכלכלות.
ועוד דבר קטן: מאה אנשים עם פקס שווה משמעותית פחות מעשרת אלפים אנשים עם פקס. זה נכון, אבל לא ממוטט את הכלכלה הקלאסית. ביקוש גדול לפקס יעלה את מחירו בשוק, והיצע גדול של פקס בשוק יוריד את מחירו. מה לזה ולכלכלת רשת? ושים לב גם שיש להבדיל, לדעתי, בין טובין שיש להם שימוש ברור, כמו פקס, לבין טובין שאין להם שימוש כזה מלבד שימוש ראוותני (כמו פנינים) או שימוש כאמצעי חליפין (כמו זהב, במקרים מסוימים).
רק בשביל להדגיש: מימיי לא ביקרתי בקפה דה-מרקר, אין לי מושג מה הולך שם, ואין לי שום יומרה להגיד משהו בקשר לזה. רציתי להתייחס רק לעניין הספציפי אליו התייחסתי.
נתחיל בזה שאני לא באמת מבין בכלכלה, מלבד מושגים מאוד בסיסיים, אז בהחלט יכול להיות שאני דורך (וגם דורך בצורה שגויה), על קרקע שדרכו עליה רבים וטובים.
אני לא חושב שכלכלת רשת היא תחליף לכלכלת שוק. קיומה של האחת לא סותר את השניה, פשוט צריך לדעת מה רלוונטי לאיזו סביבה. לכן, ברור שאם ימכרו הרבה פקסים המכירה שלהם עדיין תתבצע לפי החוקים של כלכלת מחסור (למרות שאני מניח שגם זה יכול להשתמנות אם הם ימכרו כשירות, אבל ייתכן ואני טועה).
לגבי המיקום שלי וכו' – מצד אחד, יש משהו במה שאתה אומר, אבל מצד שני – אין לי שמחה גדולה יותר מאשר לראות מישהו ש"הכנסתי" לעולם האודיו, או המלצתי לו על ספר, והוא מחזיר לי – לומד משהו חדש וחולק אותו איתי, או ממליץ לי על ספר אחר בתמורה. במצב כזה, אני לא יודע אם ההיררכיה הקלאסית נשמרת, והאם לא עוברים למודל הסתכלות קצת יותר רשתי…
מה זה מודל הסתכלות בהקשר הזה..? בכל מקרה, הדוגמה עם הפקס נכונה אבל חשוב לזכור שהיא נכונה כי מדובר באמצעי תקשורת. כלומר, ככל שיש ליותר אנשים פקס המכשיר מקבל ערך רב יותר כי ניתן לעשות בו שימוש כדי לתקשר עם יותר אנשים. זה לא תמיד נכון לגבי.. נגיד, יהלומים? או זהב? אם לכולם יהיה זהב, איך זה יהיה טוב בשבילי? אולי אם הם יפסיקו לבקש ממני נדבות, או עזרה, או יתחילו לנהוג כמו בני אדם ולא בבונים, או יאספו את הקקי של הכלבים שלהם ולא יעשנו במסעדות.
אז זה יהיה טוב. הביאו את הזהב, אני אומרת!
לא הבנתי את הפוסט. אתה יותר מידי מתוחכם בשבילי.
טוב שבאת. אני במקומך הייתי מקשר לבלוז.
זה שכאילו-קהילת-נטוורקינג-לעסקים הפכה לזירת חצי הכרויות מיוזעת ונשלטת על ידי כוכבים ושטיקים, זה אכן מזעזע. מה שלא הבנתי הוא מה סגור בקהילה הזו. לוקח שתי דקות להרשם ואז לשחק במלא ויידג'טים חסרים תועלת.
אוהד, מה שסגור בקהילה הזאת זה שאת מה שעשית עכשיו – להגיב בלי להרשם, לדוגמא, לא היית יכול לעשות שם. גם לא לשלוח מייל אלא רק מסר. בהתחלה גם אי אפשר היה לקרוא שם הודעות אם לא היית חבר. זה לא מבצר, זה גן – אבל הגן סגור, לפחות ברגע שנכנסת פנימה.