בעקבות הדיאלוג עם גברת גת, נאלצתי לנבור שוב בכל מה שנוגע ל"אמיתי".
גת אמרה שהשכונה בה היא גרה, יד אליהו, מרגישה לה "אמיתית" יותר, ואני הסברתי לה שאני מבין ומזדהה עם הרגש, אבל עדיין מרגיש לא נוח איתו.
למה, בעצם?
לפני כמה שנים חיפשנו, אני וחברתי דאז, צימר. זו היתה לה חווית הצימר הראשונה, ולכן היה לה נורא חשוב למצוא בדיוק את הצימר הנכון. זה גרר שעות על גבי שעות של נבירות באתרי צימרים שונים, שבסופו של דבר עשו לי רע. הם עשו לי רע, בגלל שכל אחד מהם ניסה למכור לנו איזושהי מציאות "אותנטית", של הבקתה בכפר/יער/בוסתן/מערה.
יותר מכל, זה הזכיר לי את הסצינה ב"מועדון קרב", כשאדוארד נורטון מספר על ההתמכרות שלו לאיקאה. השולחן בצורת יין ויאנג, ה-
"glass dishes with tiny bubbles and imperfections, proof they were crafted by the honest,simple, hard-working indigenous peoples of wherever."
זה כאילו המציאות הבורגנית שלנו לא מספיק אמיתית, לא מספיק חווייתית, ולכן אנחנו מנסים כל פעם לצרוך חוויות חדשות, מתוך שיעמום. החיפוש אחר ה"אותנטי" וה"אמיתי" שולל את העובדה שמה שחיים הוא מה שאמיתי. שאת החיים חיים, והם לא סט של חוויות שאפשר להזמין מקטלוגים, או סופי שבוע שמעבירים בבקתות עץ מוזמנות מדנמרק.
הקיטלוג של צורת חיים כלשהי כ"אמיתית יותר" פשוט מזינה את המיתוס הבורגני הזה, שהחיים שלנו אף פעם לא אמיתייים, ולכן צריך לחפש כל הזמן את ה"החיים", את החוויות האלה שהן האמיתיות, אשר ברובן עולות כסף. המצב הבסיסי של החיים שלי, הם שהם אמיתיים, לא משנה אם אני גר בחושה בסיני או ברחוב החשמונאים בתל אביב. בריחה לחוויות "אמיתיות" היא פשוט דרך הנפלאה ביותר לשמר את הסטטוס קוו אצל אנשים שמסרבים להכיר בכך שהחיים שלהם אמיתיים, וישארו ככה, לא משנה מה הם עושים איתם. עכשיו זה פשוט שאלה של איך אתה חי אותם.
וציטוט ממלכת עילם אחרת, קודמת:
במשך כמה שנים, מגיל 17 עד 22-23 ככה, הקדשתי כמות עצומה של מחשבה להומלסים ומגורים ברחוב. לא בתור משהו שהייתי רוצה לעשות, אבל כן הייתי מסתכל מסביבי ותוהה איך יכולתי לשפר את סיכויי השרידה שלי, היה והייתי צריך לעבור לגור ברחוב. תאים שבהם יש כספומטים ואפשר לישון בהם, או מתי מגיע החלב והלחמניות למכולת, לפני שהיא נפתחת, ואפשר לגנוב קצת, היו דברים ששמתי לב אליהם.
אני זוכר שבמדריד, יום אחד, הסתכלתי על הומלס עם חתול וכלב, ולבי נשבר בי, אבל תוך כדי גם הבנתי שמדובר בשיטת שיווק יוצאת מן הכלל ואם אי פעם אאלץ לקבץ נדבות, אני צריך להשיג לי גם כאלה. תהליך שבירת הלב שאנו עוברים כשאנחנו מתבוננים בהומלס עם חיות הוא מורכב. קודם כל נשבר הלב על החיות המסכנות. אחר כך אנחנו מרגישים אשמה על כך שאנו מרחמים על החיות ולא על האדם, ולבסוף אנחנו מבינים שמה ששבר את ליבינו הוא הקשר ביניהם, אשר מכריח אותנו, בעצם, להכיר באנושיות של האדם הבלתי נראה שמול עינינו.רובינו, כאנשים, מעולם לא נחווה מצבים של אין ברירה קיצוניים. לא נחווה קור שאי אפשר לברוח ממנו, ולא נחווה רעב אמיתי, מהסוג שמקסימום יפוג עוד שעה כשנגיע למקרר. וטוב שכך. מעבר לכך שאיני טיינאייג'ר יותר, אני תוהה האם הכמיהה הזאת שיש לי, או העניין שאני מפתח בחוויות מסוג זה הוא לא פשוט פיתוח יאפי אולטימטיבי של תופעת "החיפוש אחר האותנטי" – אין אותנטי יותר מאשר להיות דפוק וזרוק, באמת, בלי חילוץ ובלי כבלי הצלה ולהרגיש את החים ה"אמיתיים"…
קורות ממלכת עילם 
אני חושב שעלית פה על הנקודה וואף ניסחת אותה היטב. זה מסביר את שלל החוויות והתחביבים שמתקיפים אותנו מכל עבר.
השאלה היא האם הפחד הזה מחיי היום יום האמיתיים שלנו מוצדק או מדומה? האם השעמום הוא בעיה בחיינו או בתפיסה שלנו אותם.
ובכל מקרה לענייני "אמתיות" ו"קשות יום", איך זה שהאותנטי הוא תמיד נחות מאתנו?
Kderlaomer היקר,
אני מודה לך שפיתחת את הדיון בנינו לפוסט. אני מסכימה איתך לחלוטין שמה שחשוב הוא איך אנחנו חיים ופחות איפה. ועל כך כתבתי בתגובה לפוסט של לרמן. אני מניחה שאתה צודק שאין טעם לקרוא לצורת חיים אחת אמיתית ולאחרת לא. העניין הוא שבמרכז תל אביב יש הרגשה של מסיבות ובלאגן 24/7 דבר שמטשטש או גורם לכהות חושים ולעיתים אף יוצר מציאות מדומה. ברור לי שיש אנשים שזוהי המציאות שלהם (ותכלס אולי כיף להם לחגוג כל לילה ולישון כל היום). לצערי אני לא נצר למשפחתו של הגראף פוטוצקי ואין לי את הפריווילגיה לחגוג ולא לעבוד, ולכן הייתה לי קצת בעיה לגור בעולם האשליות שמרכז העיר מציע. כמו כן, באיזשהו שלב החלטתי שזה מטורף לחלוטין לשלם סכומי עתק על מגורים ויד אליהו מציע אלטרנטיבה שפויה לחלוטין.
ואם כבר בצימרים עסקינן אז הדירה שלי גם ידועה בשם "הצימר"…. צימר ביד אליהו – אמרתי שאני בורגנית?
גת –
אין שום שיוך הכרחי בין מקום המגורים וסגנון החיים. אפשר לגור באמצע תל אביב ולחיות חיים שלא כוללים מסיבות ובלגן ו-24/7, ויש סיבות אחרות לגור שם (בעיקר זמינות וקרבה לכל דבר אפשרי, מחברים ועד חנויות). סגנון חיים זה משהו שבן אדם בוחר בו בכל מקום שיהיה, לא נדבק בו בעל כורחו. אז נכון שבתל אביב מרגישים את אדוות הבלגן שעושים אחרים (מבחינת רמת הרעש, נניח), אבל זאת לא השפעה מהותית על סגנון חיים.
וטל –
אני מסכימה שהחיפוש אחר חוויות "אותניות" עשוי לנבוע לפעמים מאיזו תחושה של חוסר אמיתיות או חוסר משמעות. מצד שני, לדעתי אם קיימת בעיה היא בסיבה לחיפוש ולא בחיפוש עצמו. ניקח דוגמה: שלושה ישראלים טסים לחופשה באירופה – אחד אוכל במהלך הטיול רק במקדונלדס ומבסוט שלא צריך לאכול דברים מוזרים, אחד אוכל במסעדות תיירים "אותנטיות" כי זה מה שכלול בדיל של חברת הנסיעות שלו ומבסוט כי מרגיש שאכל אוכל מקומי, ואחד בודק ומברר ומוצא כל מני מסעדות שרק המקומיים אוכלים בהן ומבסוט כי זכה לאכול משהו מיוחד. אני לא חושבת שיש משהו פסול אינהרנטית באף אחת מהאלטרנטיבות, כל עוד שלושתם יצאו מבסוטים. הראשון לא מוגבל, השני לא נלעג והשלישי לא פלצן. הבעיה קיימת רק אם הסיבה לאופציה שהבן אדם בחר היא אומללות כלשהי.
או במילים אחרות – עצוב כשמישהו קונה כלי זכוכית "אותנטיים" באיקאה כדי למלא ריקנות; לא עצובה עצם העובדה שמישהו קונה באיקאה.
אכמו, זה כאילו הכתבתי לך את מה שרציתי לאמר.
כפי שכתבת, גם אני גר בתל אבי בכמה שנים ולא מרגיש מסיבות 24/7. זה עניין של בחירה.
בכל מקרה, תודה על כל השאר. חסכת לי הקלדה.
רעש, בלאגן, זרים בפתח הבית כל יום, שעות של חיפוש חניה בלילה, חישובים מטורפים האם להזיז את הרכב או לא, מחירים שערוריתיים במכולת, המממ בית מתפורר שעולה כמו ארמון פאר… החלטתי שזה יותר מדי לצאורון הכחול והלאה שלי. מעדיפה להיות 30 דקות הליכה מדיזינגוף סנטר אבל ללכת לישון בשקט, להתעורר לרוגע ורק אז להיכנס לבלאגן ולשאון העירוני. איש איש ובחירותיו.
אכמו – מאוד אהבתי את האנאלוגיה שעשית לטיול לחו"ל פוסטמודרניזם במיטבו! אהבתי!!!