מארש דונדורמה הוציאו דיסק שני, ועבדכם הנאמן היה אפילו שותף בחגיגות ההשקה שלו, כהופעת חימום להופעה שלהם בלבונטין 7, לפני שבועיים, בתל אביב.

הדיסק, טעמים חדשים, מקסים ביותר. יש בו הכל – החל ממוזיקה חסידית, דרך מוזיקה טורקית וכלה בדיקסי (קצת), ודיוק אלינגטון, והכל עם הרבה סטייל וטקס בישבן. זו לא הופעה חיה שלהם, שהיא כאמור מומלצת מאוד, והדיסק גם לא מנסה להיות אחת. הוא פשוט דיסק טוב. מארש גדלו בשנים האחורנות, הן כמבצעים, ובמיוחד ככותבים. הלחנים שם אינטיליגנטים, עשירים ושמחים. ובעיקר, מארש מוכיחים שהם הרבה מעבר לגימיק.

גם דקסטר.

את הסדרה "דקסטר" התחלתי לראות באותו איחור אופנתי שבו פתחתי בלוג, קרי – לאחר שכל העולם כבר סיים לראות את העונה הראשונה (והיחידה) שם. לאחר שתי פרקים מהנים למדי, הייתי חייב לשאול חבר איך הסדרה ממשיכה. פחדתי מאוד מסיום עונה טוויסטי ("הגיבור הוא בעצם הרוצח עם פיצול אישיות") שהיה גורם לכל הסדרה to suck מאוד. החבר הרגיע וטען שלא רק שלא בכך הדברים אמורים, אלא שהסדרה מצלחיחה להתעלות מעבר לגימיק שלה, ואכן כך.

דקסטר מעניינת, לא רק בגלל העלילה (הטובה), והמשחק (המעורב מאוד). היא מעניינת גם כטקטס… פוליטי. דקסטר ואחותו הם כמעט הלבנים היחידים בסדרה, כאשר כל שאר הדמויות הן… אחרות – בעיקר קובניות. במשחקי קווסט ישנים, משנות השמונים והתשעים, תמיד היה קל מאוד לראות מה החפצים שצריך לקחת. גם החפצים וגם הרקע היו מצויירים, אבל החפצים נראו, כמאמר דודו גבע "חשוד מאוד/ זה נראה לי מודבק". ההתעקשות על PC בסדרות אמריקאית רבות נראית בדיוק כך – ע"ע Prison Break, לדוגמא. פרננדו סוקרה, הדמות ההיספנית הידידותית ממצה את ההיספאניות שלו בלהיות עממי, ידידותי, ולהגיד "מאמי" ו"פאפי" הרבה.

בדקסטר, יש כמעט בכל פרק, דיאלוגים שלמים שמתקיימים בספרדית, ובלי תרגום.

ייתכן שזה בגלל שהסיפור הזה פשוט נבלע ברעש רקע גדול יותר (למי יש זמן להסתכל על המבטא של הדמויות כשכל הזמן יש רצח, רצח, רצח), אבל זה עדיין מעניין.

בהמשך לדיון שהתפתח כאן; באחד הפרקים, רואים שד של בחורה, כולל פטמה, כולל הכל. התרשמתי מזה ש"העיזו". בקול רם. זוגתי לצפייה הרימה גבה ושאלה אם זה מה שאמור לזעזע את הקהל, ולא העובדה שהדמות הראשית היא רוצח, והסדרה מלאה בגופות מבותרות ומנוקזות דם.

זה באמת מעניין שרצח זה סבבה, אבל להגיד Fuck גורר הרמת גבה.