חדי העין שבניכם, והעוקבים אחרי טורי הקט, בוודאי ידעו שבשבועיים האחרונים התארח בביתי מורי המהולל מהפיליפינים, גראנדמאסטר (או "רב אמן", כפי שמישהו מרעננה כתב על השלט של המכון שלו) בוב סילבר טבימינה. הסילבר בשם, למי שתהה, הוא על סוסו של ה-lone ranger. זה נותן משמעות חדשה לדיאלוג בין אינדיאנה ג'ונס לאביו, כאשר הלז מגלה שהוא נקרא על שם הכלב.

האירוח של בובי היה חוויה מורכבת מאין כמוה. האיש בן 57, אחד ממוחות הלחימה המבריקים של זמננו, פיליפיני, שיצא לראשונה את ארצו לפני כשנה. מצד אחד, זה כבוד והזדמנות גדולה מאוד לארח מישהו כזה בבית. המטאפורה הכי טובה שאני מבין היא שאם הייתי נגן גיטרה, זה היה כמו לארח את ג'ימי הנדריקס בבית.

מצד שני, אני לא חושב שיצא לי לחוות חוויה דומה יותר להורות מאשר השבועיים האחרונים. המחשבה שיש מישהו שפשוט לא… דואג לעצמו, שגר איתך בבית, ואתה צריך לדאוג לו – היא די הבסיס של מחשבה הורית. התבדחתי לא מזמן שבובי הוא הפיליפיני היחיד במדינת ישראל שיש לו ישראלי. בשבועיים האחרונים ניקיתי, בישלתי, כיבסתי וכו' – הכל מתוך כבוד, הערכה ואהבה, והרבה קשר מורה-תלמיד-אומנויות לחימה קלאסי. עדיין, לא פשוט. גרתי עם אנשים במשך שנים – לרוב מבחירה, אבל כולם היו אנשים אוטרקיים, שדאגו לעצמם, והיה להם עוד משהו לעשות ביום מלבד ללמד אותי אמנויות לחימה.

מה שזה הבהיר לי בצורה חד משמעית זה בדיוק עד כמה אני זקוק להארקה. ליכולת, גם אם לא ממומשת, להיות מסוגל ללבוש את תחתוני על ראשי, ולרקוד ריקודים חסידיים בסלון, ללא הרמת גבה של אף אחד אחר.  כשההארקה הזאת נעדרת, אני נכנס לדכאון. חד וחלק.

זה מצחיק, כי לא מזמן גיליתי שבביתי אין הארקה. הכבלים ישנים ונושנים, והחלפת הכבלים בכל הבית תדרוש כמה אלפי שקלים טובים, וכמה שבועות טובים של עבודה. אני מקבל זרמים ממכשירי חשמל שונים (השיא היה כאשר התחשמלתי ממים רותחים שיצאו ממסנן המים. מה שנקרא – שתים במחיר אחד!). מכשירי האודיו שלי, בהעדר ההארקה, מתפקדים כראוי (אני מקווה), אך רוטטים, ומדי פעם, כאמור, מחשמלים. השבועיים האחרונים עברו ברטטיטה ומדי פעם חשמול. מי ייתן והשבועיים הקרובים, אותם יעביר בובי אצל ידידי ג', יעברו בשיקום המרחב הפנימי.