ב"צבע הכסף", לפני שנים רבות, יש סצינה שנחרטה בזכרוני. פול ניומן כסוף השיער ותכול העיניים לוקח את ההוטשוט החדש שלו, טום קרוז, לסיבוב בבר על מנת ללמד אותו מאיפה משתין הדג, ואיך עושים מזה כסף. קרוז הצעיר, מחליט להראות לכולם, מזמין דווקא את אלוף הפול המקומי למשחק, וקורע לו את הצורה. כל שאר החברה' בבר נבהלים, ומחליטים שאולי לא כדאי לשחק עם ה"טירון" הזה, וכסוף השיער נוזף בחתיך הנמוך, ומסביר לו שלא ככה עושים.

היום, קיבלתי מייל הזוי מעט, ממישהי שטענה שהיא מחפשת בחורים אינטיליגנטים לתוכנית ריאליטי והיא קיבלה את שמי. לא יכולתי לעמוד בפיתוי. לא שכל כך מעניין אותי להופיע בטלוויזיה, אבל המנגנון כולו סקרן אותו. וגם מי נתן את השם שלי. שיחת טלפון קצרה הבהירה לי שאולפני מימד מנסים להפיק את הגרסה הישראלית לתוכנית הריאליטי "Beauty and the Geek", או "היפה והגאון", בתרגום לעברית. הרעיון הבסיסי הוא פשוט: שתי קבוצות – אחת של חנונים כבדים, והשניה של פאקצות טובות לב, כאשר כל פעם מטילים על זוגות מהקבוצה לבצע משימות שונות – פעם מעולמו, ופעם מעולמה. מי שמנצח בסוף מקבל רבע שעה של וורהול והרבה כסף.

מאחר והמעמד סקרן אותי, קפצתי לרמת החייל להפגש עם אותה רנן. נכון, לא חשבתי ברצינות על להשתתף, אבל מאחר ויצא לי לכתוב גם מצגת או שתיים על קוסמטיקה בחיי, איכשהו דמיינתי את עצמי מאושר ומתקשר עם הנבחרת השניה, לומד את סודות המסקרה ומסביר לה את נבכי האינטריגות של העמותה לקידום משחקי תפקידים בישראל.

מה אומר, ייתכן והייתי צריך להגיע בחולצת ה-D20 שלי, ולגמגם יותר. למרות שרנן התעקשה שאגיע לאודישנים, היא רמזה לי בכבדות שאני פשוט… לא חנון מספיק. אני מתקשר מדי, היתה לי חברה, אני לא מספיק מנותק. אני אפילו יוצא לפאבים. לא עזר שניסיתי להסביר לה שארגנתי כנס של משחקי תפקידים, שהמצאתי את המילה העברית לדואר אלקטרוני, שאני ממש ממש חנון… ייתכן והייתי צריך ללמוד את הלקח של הגמד הסיינטולוג, ולחשוף את צבעי האמיתיים רק כשמאות אלפי השקלים כבר ממש קרובים.