נייר ואוטונומיה

יש לי יחס מאוד מעורער לכל מה שקשור לנייר, בצורותיו השונות. בעוד שאני מחבב ספרים, ואפילו ירשתי מאבי את החיבה לקריאת עיתונים, אני לא ממש יודע איך… להתנהל איתו.

מנוי לעיתון אין לי, בעיקר בגלל שאני יודע איך הבית יראה – ערמות על ערמות של עיתונים. חשבונות, אם היו מגיעים בדואר אלקטרוני, היו משולמים מיד, אבל ברגע שהם מגיעים במעטפות הלבנות, הם מעוררי חשד, ולכן יש להניח אותם לתקופת צינון של כמה שבועות או חודשים, רק ליתר בטחון. אין לי בעיה לארגן אופרציות ענקיות מסוגים שונים, אבל לשלוח פקס זה אתגר. כשאני מלמד, למשל, חצי מזמן ההכנות שלי מתכלה לא על הכנת מערך השיעור, אלא דווקא על הפקת החומרים להדפסה.

כחלק מתהליכים שעוברים עלי, החלטתי  לנסות להתמודד גם עם האתגר הזה. הצעד הראשון התבצע לפני כמה שבועות. רכשתי מדפסת. אני יודע שזה נשמע כמהלך רגיל ופשוט, אבל הפעם, הלכתי עד הסוף. קניתי מדפסת רצינית, שעושה הכל, ובנויה כמו טנק. אפילו כבר קניתי דיו להחלפה. מהיום, לא צריך לדאוג איך להדפיס, או לסרוק, או לשלוח פקס – הכל עובד, מהבית. אני יודע שזה נשמע מטופש, אבל זה נותן לי תחושה כל כך חזקה של אוטונומיה, של היכולת לדאוג לצרכי – זה מספק.

אתגר נוסף, הוא הכתיבה. במסגרת היחס המדובר לנייר, יש לי יחסי שנאה-שנאה עם כל מה שקשור לכתיבה פיזית, עם עט או עיפרון. אני מקליד מהר, אוהב את היכולת למחוק, להעתיק ולהדביק. המקלדת טבעית לי. נייר לא. בנייר הקו לא יצא ישר, הכתב בלתי קריא, תמיד איכשהו אני כותב דברים במקום הלא נכון. אני גם מאבד עטים כרוני.

חלק מהילדות שלי הועברה בבי"ס בריטי – מהסוג שבו לובשים עניבות. למרות שכל יום לבשתי עניבה, ולמרות שנאלצתי במשך כמה שנים, כמבוגר, לשחק את משחק ה"גדולים" – חליפות וכו', למדתי לקשור אחת רק לפני חצי שנה. בבתי ספר בריטיים, יש איזשהו טקס מעבר שבו מפסיקים לכתוב בעפרון, ומתחילים לכתוב בעט. העט, במקרה שלנו, היו עטים נובעות. אני לא יודע אם זה עדיין כך באנגליה, או עם ב-deskים שלהם עדיין יש את החור לכסת דיו, שהיה מיושן אפילו בשנות השמונים.

עט נובע היא דבר נפלא, דומה מאוד לשעוני יוקרה. היא משמעותית פחות שימושית מעט כדורית – הדיו נמרח, העט עדינה ושבירה יותר, וכו', אך עדין יש מסביבה הילה. בדיוק כמו ששעוני יוקרה לרוב עובדים על מנגנון מכני, המדוייק פחות, מה לעשות, משעוני קוורץ, אפילו כאלה בחמש דולר.

מיותר לציין שתקופת לימודי באנגליה לוותה בכמות מרשימה של בגדים עם כתמי דיו גדולים. כשבגרתי, הבנתי שעטים נובעות זה לא בשבילי, ואחר כך, שעטים בכלל זה לא בשבילי. אני מסוגל להעריך אותן, ולראות את היופי שבאומנות, אבל לא יותר מזה.

ולכן, זה היה מוזר שמצאתי את עצמי בתחילת השבוע רוכש לי, לאחר שנים, אחת כזאת בדיוק. לא משהו יקר או נוצץ – לא  עט מון-בלאן שאנשים אוהבים לשים בכיס של החולצה, כדי שיראו את פתית השלג הלבן מנצנץ לו. עט ציפורן פשוטה, ופנקס מגודל שיתלווה אליה.

וכבר כמעט שבוע, אני כותב. זה תהליך לא פשוט. עברית לא נועדה להכתב בעט נובע – כשכותבים מימין לשמאל היד מורחת את הדיו הלח קמעה. צריך לצייר את האותיות. הכתיבה הפכה, בשבילי, ליותר מרק דרך לא לשכוח. היא הפכה לתרגיל במודעות עצמית. גורדייף ואוספנסקי דיברו על זה – כמות הדברים שאנחנו מבצעים באופן אוטומטי, בלי שום מודעות. פתאום, אני צריך להיות מודע, נוכח, בתהליך הכתיבה. זה משרה איכות אחרת לחלוטין על כל תהליך הכתיבה. כמו ביקור בממלכה חדשה, מסקרנת.

2 מחשבות על “נייר ואוטונומיה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s