אמריקה, פרק 3: תהלוכות כלבים ב-Port Townsend

אם הייתי משרטט גרף של רמת האינטנסיביות של המסע שלי באמריקה, הוא היה נראה כמו פרבולה. משהו דומה לזה:

וייתכן והמדקדקים שבכם יטענו שהגרף לא מכויל באופן מדויק, אבל נתעלם מהם באופן אלגנטי. הגרף די מסביר את עצמו, אבל לאלה ממכם בעלי דיסקלקוליה או שסתם לא זוכרים מה זה פרבולה או חושבים שזה קינוח שאוכלים בסטקיות, אסביר. ציר ה "Y " הוא ציר האינטנסיביות. הכי אינטנסיבי שהגעתי אליו בטיול הזה זה ניו יורק. אני מניח שטוקיו יותר, ומעל זה, בחלקים שלא רואים בגרף, יש בעיקר מקומות שאליהם נוסעים כתבים של CNN ורופאים למען זכויות אדם. מתחת לאפס, האינטנסיבי הופך למוזר. זה לא משהו ש**חייב** לקרות – זה פשוט משהו שקורה.

אחרי ניו יורק, ובוסטון, התחנה הבאה שלי היתה טורונטו. במקור, כשתכננתי את הטיול הזה, נזכרתי שהיתה לי איזה מחשבה לחצות את אמריקה, מחוף לחוף, באוטו. אני מודה ומתוודה שהדבר הזה היה בהשפעה ניכרת של ג'ק קרואק וביטניקים אחרים. הביטניקים היו כמו ההיפים, רק שהיתה להם חיבה לג'אז, לזרידה, וככל הנראה יכולת ריכוז משמעותית גדולה משלי, ולא היה להם שום משבר אנרגיה עולמי. את עומק הטעות הפוטנציאלית הבנתי כשהחלטתי לנסוע מבוסטון לטורונטו. על המפה זה נראה… די קרוב. תבינו – הגעתי לאמריקה בתקופה מדהימה. האביב מלבלב והשקדייה פורחת וכל מני דברים כאלה. מאוד מאוד יפה כאן מבחינת מזג אוויר ופלאי הטבע. זה החזיק מעמד, מבחינת עניין, בערך שעה אחת מה-11 שבהן נהגתי. כל השאר היה ניסיון משעמם להפליא למצוא את התדר המקומי של NPR, והתוודעות למגוון הרחב אך החוזר על עצמו של מסעדות אוכל מהיר.

טורונטו, כפי שחברי טרחו לחזור, היא פשוט עיר מוצלחת. קנדה בכלל היא קצת כמו אמריקה, רק שהצליח להם. במקום כור היתוך, למשל, המטאפורה השולטת בקנדה היא "סלט מוקפץ". בקיצור, אם ניו יורק מנוהלת על ידי אייל שני, כנראה שקנדה מנוהלת על ידי אפרופו משנות השמונים. לא ביררתי, אבל ייתכן שמנת הדגל הקנדית היא טוסט מוקרם עם פטריות. מצד שני, מקום שבו מוכרים גלידה בטעם מרשמלו קלוי (כן! עם טעם של מרשמלו קלוי!), אני חושד שיש בו מגוון מספיק רחב של אוכלים, שגם אם נפשך לא חפצה במטעמים משנות השמונים, תסתדר.

אז אם ניו יורק היתה טירוף, וטורונטו היתה נעימה, ובוסטון היתה… אינטנסיבית בהארוורדיותה, אז החיים בצד השני של היבשת הם אופרה אחרת לחלוטין.

לפני כשבע שנים, החלטתי שהדרך הכי יעילה להגיע לאיטליה היא דרך המסלול תל אביב-מילנו מילנו-ניו-יורק ניו-יורק-סיאטל ולבסוף להגיע לעיירה הקסומה Port Townsend, במדינת וושינגטון, ומשם לחזור לניו יורק, ומשם לרומא. השנים עברו, החכמתי בגיאוגרפיה, והבנתי שייתכן והיו בנמצא מסלולים חכמים יותר. ולכן החלטתי לוותר על איטליה בסיבוב הנוכחי, אבל לא פסחתי על Port Townsend (להלן – PT, בלי A).

אודי רז הסביר לי פעם שחלק מהחזון של מארש דונדורמה הוא קונספט שנקרא "תהלוכות כלבים". הכלבים כאן הם חלק חשוב, אך לא משמעותי. זה יכול להיות תהלוכה של פחיות קולה, או כל דבר קהילתי ומעט הזוי, שמתרחש תוך צעידה בסך.חשבתי על אודי לא מעט בימים האחרונים, כאן ב-PT.

PT היא עיירה קטנה ומקסימה על חופי האוקיינוס השקט. הסיבה העיקרית להגיע לכאן היא משפחת ביכל-שונרא, חברים וותיקים מאוד, שבחרו בעיירה מוצלחת להפליא לגור בה. התחושה היא קצת כמו פרק של תיקים באפלה, או ספר של סטיבן קינג. כולם כאן נחמדים. מאוד. אומרים שלום ברחוב, זרים כמכרים. הנוף מרהיב, האוכל טעים, האנשים מקסימים. ברור כשמש שהעיר מקיימת פולחן סודי לאל התירס האצטקי כשהאורחים הולכים הביתה. אם הם הולכים הביתה. כשאומרים small town America, במובן הטוב של המילה, זה כאן. רק שתקבלו פרספקטיבה – שלושת המקרים של שוד בנק שהתרחשו כאן בשנים האחרונות נפתרו תוך יממה בממוצע. המקרה המסובך ביותר שבהם נפתר לאחר שהשודד הזמין את כל הבאר לסיבוב משקאות, וכשנשאל לכבוד מה, הוא הסביר ששדד בנק.

אז רגוע פה, אבל… מוזר. בימים האחרונים אני פשוט חי את סמול טאון אמריקה. אומר שלום לשכנים, מקשקש על מזג האוויר והפריחות השונות, הולך להפקה של התיכון המקומי של "ג'יפסי" (ג'עיפסי, בגרסת התיאטרון היידי?). סמול טאון אמריקה אומר שהולכים לקרניבל המקומי, ומגלים ש:

1. מתקנים שמסתובבים עדיין עושים לך בחילה

2. מלאכיות בלונדיניות ופטפטניות כמו רוז ביכל-שונרא אוהבות מאוד מתקנים מסתובבים שעושים לך בחילה.

אבל דיברנו על תהלוכות כלבים. ובכן, פעם בשנה, יש כאן את חגיגות פריחת הרוהדי. הרהודי, הוא הרהודידנדרון, הפרח הרשמי של מדינת וושינגטון, ופה ב-PT עושים בשבילו חגיגות. זה אולי נשמע מוזר, אבל לנו, מצד שני, יש פסטיבל מספרי סיפורים בחולון. במסגרת החגיגות הללו, מתחרשים בעיר כל מני אירועים, כגון מרוץ מיטות, אולם גולת הכותרת שלהם היא ללא ספק המצעד.

דמיינו לכם שילוב של הקרנבל בברזיל, מצעד הגאווה, טווין פיקס, הופעה של תזמורת בית הספר, וצ'יטי צ'יטי בנג בנג. תחשבו על Floats המתניידים להם לאורך הרחוב הראשי, ועליהן מלכות היופי המקומיות, לבנבנות ומדושנות. יש? נהדר. עכשיו, אחריהם תוסיפו אוסף של ספרניות לבושות כמו פיראטים. יש? מעולה. עכשיו, אחרי זה תוסיפו את תזמורת חמת החלילים של האזור, אחריה כמה כלבים לבושים מוזר, אחרי זה עוד תזמורת בית ספר, ואחרי זה להקת רוק כבד, עם הומור עצמי (משהו כה פרדוכסלי, לטעמי, שהוא דורש חקירה מדעית). אודי, היית מתמוגג, ולו בגלל כמות הסוזהפונים האדירה שנראתה באותו יום.

מחר, ממשיכים את המסע. ייתכן והפרבולה תהפוך למשהו משוגע יותר. אני לא מתחייב על כלום.

מתגעגע,

טל

את שאר התמונות אפשר לראות בפליקר שלי…

http://www.flickr.com/photos/7531653@N05/sets/72157605117002789/

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s