באחד המאמרים הנפלאים שיצא לי לקראו בשנותי באוניברסיטה, מתארים ג'ק גודי ואיאן וואט את השלכותיה של האוריינות על חברה מסורתית. הם מדגימים בצורה יפה איך לאנשים יש באופן מסורתי נטייה ל"זכרון טלסקופי". מבחינת רוב האנשים, אירועים היסטוריים שייכים לאחת משתי תקופות זמן: העבר הקרוב ו"ממש מזמן".
למרות שבמאמר התופעה מוסברת בעיקר על חברות מסורתיות, שבהן עיקר התרבות היא בע"פ, נראה שגם אנחנו, בעלי הכתב, מושפעים מהדבר. לצורך העניין מבחינת רוב האנשים דוד המלך, יהודה המכבי ויוליוס קיסר כולם גרים באותו מקום: "מזמן". דבורה ודניאל? אין בעיה, שניהם חיו "בתקופת התנ"ך"!בתור תלמיד של היסטוריה יוונית תמיד ראיתי את המבטים הללו, על הפנים של אנשים, כשאני מנסה להסביר להם שבין ההתרחשויות של האיליאדה והאודיסיאה ובין המסעות של אלכסנדר עברו… המממ.. משהו כמו 900 שנה, בערך. מבחינתם זה נשמע מטופש להפליא – הרי הכל שייך ל"יוון העתיקה", לא? 
בימים האחרונים אני מתמודד עם הג'ט לאג. בהתחלה חשבתי שהראתי לו מה זה כשקמתי יום אחרי שחזרתי, בשש בבוקר, הלכתי לחדר כושר ותפקדתי כמו אדם רגיל, שלא לאמר נינג'ה, במהלך כל היום. העובדה שבשלוש דקות לחמש בבוקר אני כותב שורות אלה, מראה לכם שג'ט לאגים הם חיות קשות משמעותית לאילוף ממה שנתפס. וערמומיות.
לאחר כשעתיים של רביצה במיטתי, התהפכות מצד לצד, קריאה ב"ווידוים" של אוגוסטינוס, הספר החדש של סלמאן רושדי, הגליון האחרון של בלייזר (כן, זה עם הבחורה הכוסית על השער), הגעתי למסקנה שלישון הלילה כבר לא נישן. ולכן צעדתי לי ב-4 בבוקר לסנדביץ' של איציק ורותי. הם פותחים בארבע וחצי, בדרך כלל, אבל עשיתי פרצוף מתחנן ואכלתי סנדביץ' ענק עם סלט שף.
בדרך חזרה הבנתי, שבדיוק כמו זכרון טלסקופי, כך גם אנו שוכני הערים, אנשי היום שבנינו לפחות, מתייחסים לזמן של לפנות הבוקר. את העיתון מביאים "מוקדם", והחלב והלחמניות והירקות לסופר מגיעים גם הם "מוקדם". המוקדם יכול להיות שלוש, או שתיים, או שש או שבע. כל אחד זה המוקדם שלו. אז כשירות לציבור, רק רציתי שתדעו, שהמוקדם של כל הדברים הללו, באיזור שינקין, הוא 04:00, ושדוד המלך היה לוקח את קיסר ואופטימוס פריים פעמיים בסיבוב.
קורות ממלכת עילם 
כל מילה נכונה. אפשר גם להוסיף על כך עוד משהו: ההפרש העצום בין מה שקורה "ממש עכשיו" לבין מה שקרה "ממש מזמן" פותח פערי ידע שאי אפשר כמעט לקלוט. אדם ממוצע שתעצור ברחוב אינו יודע, למשל, שבמשך 250 שנה שלטו כאן הממלוכים ובמשך 400 שנים נוספות – הטורקים. על הראשונים הוא לא שמע כמעט דבר. על האחרונים הוא אולי קרא פעם משהו מעורפל, אולי ב"שרה גיבורת ניל"י". שלא לגבר על ביזנטים, פרסים ושאר כובשים למיניהם שבילו כאן אי-אלו שנים והותירו את חותמם על הארץ.
הידע המוצע של הישראלי הממוצע לגבי ארצו מורכב משברי אינפורמציה וקטעי אמירות שהוא מלקט אי-פה אי-שם. אין כל רצף היסטורי הקיים בזיכרון. אין לו מסכת מסודרת של השתלשלות הענינים. כך נוצר בלבול מוחלט בתארכיים ובעובדות וכמעט חוסר ישע כשעולה הצורך להתמודד עם העבר. הוא שמע פעם את המילה "צלבנים" ואולי גם יודע שהם בנו פה מבצר או שניים, אבל מתארך את זה ל"ממש מזמן", בדיוק כמו שאמרת. לא מן המנמנע שכל זה התרחש בתקופה שבה יהושע בן נון כבש את הארץ מהמוסלמים ודוד המלך קרע לרומאים את הצורה, נכנס לבית המקדש, מצא פך שמן וסידר לנו שמונה ימי חג בחנוכה.
אחד הקרבות החשובים ביותר בהיסטוריה העולמית, זה שבו עצרו הכוחות הממלוכיים את התקדמות הצבא המונגולי האימתני, התחולל ב-1260 בעין חרוד. לא זו בלבד שאין כיתות תלמידים שמבקרות שם, אלא שמעולם אף לא הוצב שלט המספר על כך. במדינות פחות מסודרות בישראל מקבלים אירועים הרבה פחות דרמטיים טיפול המתבטא בסיורים, שיחזורים, הצגות ושירים. כאן – כלום. בקיצור, שממה מוחלטת. גדל כאן דור של בורים ועמי ארצות.