בפלאציו ווקיו, בפירנצה, רואים כיצד התקרה של חדרי השינה צוירה ועוצבה בכוכבים-לא-זוהרים-בחושך, שעדיין שימחו את דרי החדר. החדרים בארמון קטנים, אבל כנראה שסיפקו את דייריו באותה תקופה.

אחד מהמשפטים המנחים אותי, המאירים את חיי, הוא ציטוט של אוסקר ווילד, בו נתקלתי לראשונה בספר של צ'ארלס דה-לינט, The Ivory and the Horn:

"We are all in the gutters, but some of us are looking at the stars".

ברור לי לחלוטין שכולנו בביבים. כולנו סובלים מאיזה חטא קדמון של ילדות או נערות שנסך בנו את חוסר הבטחון העצמי הבסיסי הזה, זה שגורם לרובינו לא לרקוד ולכתוב למגרה. מעטים מאיתנו מודעים למצבנו הביבי, אך מעיזים הסתכל אל הכוכבים. ויש כאלה, שכלל לא מודעים למיקומם – האנשים שכל כך טובים בלשקר לעצמם, שלא רואים שהם בביבים, ולכן לאוו דווקא מרגישים צורך להסתכל אל הכוכבים.

אני מכיר מעט כאלה, אולי אחד, שלא מודע למיקומו, והוא פטתי בעיני.

השאלה הנשאלת, היא עד כמה מותר לנו להעז להביט לכוכבים, עד כמה מותר לנו להאמין לסיפור שלנו, למרות שהעובדות טופחות על פנינו שוב ושוב? מתי צריך מתווך הנדל"ן הכושל, שלא מצליח למכור אפילו נכס אחד, להודות במציאות כפי שהיא, ולחדול מנסיונות ה"ליצר מציאות" שלו? אל תבינו לא נכון – למרות שראיתי את "הסוווווווד", אני לא בטוח שאני מסוגל לשגר אנרגיה שתייצר לי חנייה בתל אביב או תשנה את המציאות לעולם של בריכות שחייה ותענוגות. אבל אני כן בטוח ביכולת שלנו ליצור את המציאות בה אנחנו חיים.

אבל מתי צריכים להקשיב לקולות מבחוץ, ולהבין שאם שלושה אנשים אומרים לך שאתה שיכור, כנראה עדיף שלא תנהג?