את Third World Love גיליתי… לפני המון שנים. קצת אחרי שהאלבום הראשון שלהם יצא, השמיעו אותם ב-88, והלכתי לראות הופעה שלהם בג'ה-פאן. וכך חזרתי על דפוס גוטמני טיפוסי – לגלות תופעה חדשה, ולהפיץ אותה במיסיונריות אדוקה בין כל חברי. הם היו כל כך מעולים, כל כך גרובים, כל כך רקידים, וכשיונתן אבישי עלה עם המבט המסטול שלו וניגן ושר את "אבנים קטנות", חשבתי שאני בגן עדן. לא היה לי חבר באותה תקופה שלא נגרר להופעה שלהם, כולל אבא שלי, בג'ה פאן. אני באמת מרגיש אחראי במידה מסויימת לתופעה הישראלית המיוחדת של הרכב ג'אז שמוכר אלפי תקליטים. 

ואז זה קצת דעך. זה לא שלא אהבתי את המוזיקה – למרות שהדיסקים שלהם אף פעם לא היו כמו לראות אותם בהופעה חיה. אולי זה היה הפופולאריות שלהם, שהפכה אותם להמוניים יותר או אינטימיים פחות, אולי זו היתה ההופעה ההיא, ביום מהביל של קיץ, שהיתה אמורה להתחיל ב-21:00 והתחילה ב-00:30, שעיצבנה אותי כל כך. אולי זה היה בגלל ההופעה ההיא בזאפה, שבה פגשתי חבר שלי, שהסתכל עלי, ועל הקהל, ומלמל "third world love – הופעות לאנשים כמוך".

אבל את אשר שבלב, קשה להזיז, ובאהבה הרי עסקינן, עולם שלישי או לאוו. שמעתי אותם מופיעים עם תזמורת המהפכה. היה משהו מדהים בלראות נגנים מהתזמורת קמים על הבמה ורוקדים כי הגרוב היה פשוט חזק מהם, מדהים ומובן להפליא.

אז נכון, עומר קליין הוא לא מהם, הוא ג'אזיסט אחר שגר בניו יורק, והוא עשה קסם, בדיסק החדש/ראשון שהוא מוציא. בדיוק כמו ז'אן בפטיסט גרנווי, גיבורו של "הבושם", שיודע למצות את הארומה של ידיות דלת וסמכות, כך יודע עומר קליין למצות תמצית נוכחת אך לא מאפילה של מוזיקה ישראלית קלאסית – יוני ריכטר, מתי כספי, וכו'. הוא מיצה את התמצית, והוא נוסך אותה ובוזק אותה בעדינות על הג'אז שלו. זה לא In your face, וכשזה כן, זה גורם לך לחייך, לפזם, לרקוד. עשו לעצמכם טובה. באמת. מגיע לכם.