יש דברים מסויימים, שמצליחים לעמוד בהייפ שלהם – לא משנה כמה הוא גדול. כמו הבאטמן האחרון, שהוא יותר מגניב מהאפיפיור. בהמון. או יותר מעניין – כמו ההרצאה האחרונה. כתבו על זה כבר מספיק, אבל להלן תמצית הסיפור: מרצה מבריק, צעיר וכריזמטי מאוניברסיטת קרנגי מלון, ראנדי פאוש שמו, מגלה שיש לו סרטן בלבלב, ושהוא הולך למות בעוד מספר חודשים. הוא מעביר הרצאה, במסורת שהתגבשה לה באקדמיה האמריקאית – ה"הרצאה האחרונה" שלו, שבה הוא מדבר על הגשמת חלומות הילדות שלו, וחלומות הילדות של אחרים. כשקוראים דברים כאלה בעיתון, אני מגיב באמביוולנטיות, אותה אמביוולנטיות ששמורה אצלי גם ל"הסוד".

אני מאמין גדול בהגשמת חלומות הילדות, והגשמת חלומות בכלל. אני מגשים חלומות סדרתי, ואין לי שום כוונה לעצור. אני עובד בארגון ששם לעצמו כמטרה לדחוף לכמה שיותר ילדים ומבוגרים את הרעיון ששום דבר לא צריך לעצור אותם מלהגשים את החלום שלהם, יהיה אשר יהיה. ה"סוד" עצבן אותי בגלל העטיפה שלו – השיווקית והמטאפיסית, שהיתה נלעגת. ראנדי עושה את זה מקסים. הוא מבריק, לא מזיין את השכל, וכל דקה בהרצאה הזאת ממלאת אותך בחוכמה. שווה להשקיע בזה שעה וקצת מהחיים שלכם. באחריות.

אבל כמו שאומר ארלו גת'רי, ב"Alice's Restaurant", אחרי רבע שעה של שיר – לא על זה רציתי לדבר איתכם. רציתי לדבר איתכם על ניהול זמן. לאותו רנדי פאוש, יש גם הרצאה נהדרת על ניהול זמן. ניהול זמן הוא אולי הכישור חיים החשוב ביותר, או ללא ספק מהחשובים, שאפשר ללמוד, ויש מעט מקומות שמלמדים אותו. במערכת החינוך לא מלמדים אותו, יחד עם כל שאר כישורי החיים. במיכא"ל, דרך אגב, מלמדים אותו הייטב – כל אחד מחברי ממיכא"ל שיראה את ההרצאה של רנדי על ניהול זמן, לא ילמד כמעט דברים חדשים, לפחות במישור התיאורטי. למרות זאת, קיבלתי המון מההרצאה שלו, ומומלץ לראות אותה. יש את המצגת להורדה באתר שלו. מה שעניין אותי שם במיוחד, הוא הסבר קצר שקצת קיבלתי על החיים שלי.

כשאנשים רק מכירים אותי, בשלב מסויים הם שואלים, בביישנות מסויימת, את השאלה הבאה, או ווריאנט שלה: "תגיד, איך אתה מספיק לעשות כל כך הרבה דברים?". (לעיתים זה מנוסח ב"תגיד, אתה ישן לפעמים?"). עכשיו, ניהול הזמן שלי הוא סביר פלוס מינוס, לאדם שיש לו מודעות לניהול זמן. אבל אני לא מהתותחים הכבדים. התשובה לשאלה הזאת, או חלק מהתשובה, הופיעה לי לקראת העשר דקות האחרונות בהרצאה של רנדי. אין לי טלוויזיה בבית. אין לי טלוויזיה בבית כבר 8 שנים כמעט – מהרגע שעזבתי את בית הורי. רנדי מתאר את הטלוויזיה בתור אוכל הזמן מספר אחד, והוא צודק. הוא מספר שהאמריקאי הממוצע מבלה 28 שעות בשבוע (בשבוע?!) בצפייה בטלוויזיה. גם אם המספר הזה נשמע לי מופרך, ובכל מקרה לא ממש היה מתאים לי או לחוג מכרי, אין ספק שהעוד שעה, שעה ורבע, שעתיים שהטלוויזיה לא לוקחת ממני – ובכן – ייתכן ושם מתחבא לו הזמן לכל הפעילויות האחרות שאי עושה. כמו טיפוס על קירות, או אימון נבחרת היו-יו של פלורנטין.