בסוף השבוע הזה, 28-30 לאוגוסט, תתקים לה ב"אשרם במדבר" סדנת כתיבה בהנחיית גבי ניצן, "לכתוב פרא" שמה. העולם מתחלק לאלה שקראו את באדולינה ושנאו אותו, לאלה שקראו אותו ומתו עליו, ואלה שלא קראו אותו בכלל, אבל קראו את "פרא", ומתים על הספר הזה. ייתכן והוא מתחלק לעוד חלקים, וייתכן ודרוזים וצ'רקסים נכללים איפשהו בחלוקה הזאת, אבל מאחר ואני עונה על הגדרת ה"קראו את פרא", נתמקד בה.

יש משהו מאוד ממכר במנטליות העדר האליטיסטית, זו שגורמת לנו לצדד אוטומטית בגדי טאוב ושלי יחימוביץ', כי הם הרי "משלנו" ו"נכונים".  בגלל דברים כאלה לא שמעתי מייקל ג'קסון עד גיל 27, וחבל. מה לעשות – האיש ידע לעשות מוזיקה טובה, לפרקים. איזה כיף שאני מספיק גדול כדי להנות בפומבי משירים של הג'אקסון פייב. גם הממשים, וגם המטאפורים.

הסדנא עם גבי מתקיימת, כאמור, בשיטים – זה רחוק, וזה במדבר, אבל זה יפה וכיף. היה מעניין מאוד לחוות את החוויה הזאת – הכניסה ללב הקלישאה של הניו אייג' השנטי הישראלי, שהתפתח כל כך יפה מאז שביקרתי אותו בשנטיפי הראשון, ב-97.

למי שחושב, כמו שאני חשבתי, שהוא ייכנס לסדנא טכנית ויקבל כלים עמוקים לפיתוח נראטיב וכו' – ובכן, לא. הסדנא הזאת מקבילה לחומר שהאיטלקים קוראים לו Amaro. Amaro זה סוג של משקה שהמטרה שלו זה לפתוח סתימות, כדי שהכל יזרום כמו שצריך. אותו דבר כאן – אנחנו בעצם מספרים סיפורים באופן טבעי, אבל עסוקים יותר מדי בלעצור את עצמנו. יומיים-שלושה של היכולת להרפות, הופכת אנשים לכותבים מדהימים. כל הסבר אחר לשינוי העצום בכתיבה שאנשים עברו בסדנא שבה אני השתתפתי, לא מתקבל על הדעת. (אני יודע שזה נשמע כמו אוסף רמיזות היסטריות לסדנת חוקן, אך לדעתי זה רק הראש המלוכלך שלכם).

שני הסיפורים שפרסמתי בבלוג לאחרונה, "אבק" ו"פרא", נכתבו שם, בשיטים – "פרא" בנשימה אחת, ו"אבק" התחיל שם, לאחר שהתבשל אצלי בראש שלוש שנים. אחרי זה לקח לי עוד חודשיים לסיים אותו.

לשם הגילוי הנאות – כן, הגעתי לסדנא עם המון נסיון בכתיבה, ועם מעט, יחסית, מחסומים. בכל זאת קיבלתי ממנה המון – הן בתחום החוויתי (היה ממש כיף), ובעיקר בתרומה לכתיבה שלי.

בקיצור: אם אתם רוצים לכתוב, ונראה לכם שתוכלו להעביר שלושה ימים באשרם במדבר מבלי לחנוק מישהו עקב מנת יתר של שנטי – אין דרך נפלאה ומומלצת יותר לעבור את סוף השבוע הזה, מאשר בשיטים. תמסור לגבי ד"ש מהדב. לא חנין – השני.