בימים האחרונים אני מוצא עצמי מתלבט קשות בסוגיית פול מקרטני – האם ללכת או לאוו. מצד אחד, אין ספק שמדור בהזדמנות חד פעמית לראות כפיל של חיפושית בארץ הקודש. אני מת על הביטלס, ומבייש עד כמה שזה עשוי להיות, חלק ניכר מהשירים שאני אוהב הם של פול. מצד שני, אין מה לעשות – אני שונא הופעות גדולות שכאלה. הופעה של כמה מאות אנשים זה נפלא, אפילו כמה אלפים, באולם עם מושבים. עשרות אלפים עומדים ומתחכחכים – מכניס אותי לחלחלה. אני שמח מאין כמותי שלא הלכתי להופעה של רוג'ר ווטרס, לא משנה באילו אותות ומופתים נשבעו ההולכים.

ולכן, ככל הנראה אוותר על ההופעה של פול בארץ.

הופעה נוספת שאאלץ לוותר עליה, היא של אבישי כהן, הבסיסט. הסיבה שאאלץ לוותר אליה היא לא כי לא רציתי ללכת, אלא פשוט כי היא נופלת על חתונה של חבר טוב. אבישי כהן הוא תופעה מעניינת. יש 2 אבישי כהן בג'אז-הישראלי-באמריקה. הראשון הוא הבסיסט שניגן עם צ'יק קוריאה, והשני הוא החצוצרן של Third World Love. אני חייב להודות שלמרות חיבתי הידועה לג'אזיסטים ישראלים באמריקה, איכשהו נמנעתי מאבישי כהן הבסיסט עד לפני כשנתיים. אולי זו חיבתי הסמולנית ("ניאו-מרכסיסטית מוכה", כפי שמכנה זו ק' אלאכזרי) לאנדרדוגים, שגרמה לי לחבב את הכהן המתחיל ולא את הכהן המצליח. אולי בגלל שהג'אז שלו תמיד נתפס אצלי כטיפה מלוקק מדי, כמשהו שיאפים שומעים במערכת שלהם כמוזיקת רקע צייטגייסית. אם כבר באסיסט, תביאו לי דב עם ליפה כמו עומר אביטל.

כל זה החזיק מעמד עד "Continuo", האלבום שהוציא אבישי כהן ב-2006 ושהיה חלק ממערכת הקפיצים שתפסה אותי בהתרסקות איומה שעברתי באותה תקופה. ויפהיפה. מאז אנחנו חברים. לכן, נורא הסתקרנתי כששמעתי ברדיו, לפני כמה שבועות שיר בעברית, שהייתי מוכן להשבע בכל היקר לי שהוא של אבישי כהן. הדרך שבה הפסנתר ניגן ברקע, וכל ההלחנה היתה כל כך הוא, שהייתי מוכן להתערב על הרבה. וחבל שלא עשיתי זאתץ הייתי מנצח. מסתבר שכהן החליט להוציא אלבום של שירה, ובעברית, "שעות רגישות" שמו. לפחות חלקו הגדול בעברית – חלקו בלאדינו, ספרדית, ארמית. שירים מבית אבא. שלו, כנראה. שלי שר בגרמנית.
קניתי, בטח שקניתי. בהתלהבות. יחד עם החדש של התפוחים (שעליו נדבר בהזדמנות אחרת). מה אמר… חבל. טיפה מאכזב. כהן הוא מוזיקאי גדול, בזה אין ספק, ובקטעים שהוא עושה את מה שהוא יודע לעשות – קרי להלחין ג'אז ולשיר מעל זה, זה יוצא פשוט יפה. השיר השני באלבום – אהבה חדשה, כדוגמא. אבל יש יותר מדי קטעים שבהם הוא מרגיש לא בטוח עם עצמו – בעיבודים לזמירות שבת, בשירים מבית אבא, ואז הוא מרגיש צורך לעטוף את המוזיקליות הנהדרת והפשוטה שלו בכל מני קונץ-פטנטים הפקתיים, כמו ה"כביכול גראמופון" של הקטע הראשון. אילו קביים, שאין בהם צורך, ושנדמה שכהן החליט להעזר בהם כי לא הרגיש מספיק יציב על הקרקע של המוזיקה הישראלית, ושל יציאה מתפקיד "נגן הג'אז" לתפקיד הזמר. מרגישים את האי-נינוחות הזאת, וחבל, במיוחד כשמשווים אותה, למשל, לנינוחות המוחלטת של האלבום של עומר קליין, שעליו כבר דיברנו – שגם הוא שואב ממסורות עממיות, אבל עושה זאת בנוחות.

עדיין, כשיפה, אז יפה נורא, כפי שאפשר לראות למטה.
[gv data="5qThjpU8sYE"][/gv]