מוצאי שבת. השמש כבר שקעה, או אולי בדרך. יש אור של לפנות ערב, ורוח קלילה מנשבת בשדרות רוטשילד. באיום החמור ביותר על הדיאטה של תושבי רובע לב העיר, הסניף של הפיצה-א-טליו טוני ווספה, מוכרים פיצות שמתחרות, באמת, באלו של איטליה. ליד, ההמון נשפך מבית קפה חדש, שנפתח על הפינה המקוללת של מרמורק-רוטשילד, זו שאף עסק לא ממש ממריא בא. לפחות עד העסק הזה. אנשים אוכלים קינוחים ושותים קאווה, וברקע הרכב ג'אז-של-בתי-קפה מחליט לצאת מכליו, ומתחיל לנגן בלוז. כאילו מישהו הדליק את מרכזי הפאנן של כל יושבי הרחוב, בבת אחת כולם מתחילים לחייך. Come on, baby don't you want to go… to the to that same old place, sweet home chicago… לזמר יש מפוחית, וקול שנמתח עד גבולותיו, אבל זה לא משנה. הרחוב מתחיל לרקוד. יושבי הקפה נעים בכיסואותיהם, חלקם קמים, ורוקדים בספונטניות אנשים מתאספים מסביב, נעצרים, מצלמים. הביישנים פחות מתחילים לזוז. חלקם קצת, חלקם יותר. מדי פעם נשמעות קריאות עידוד.

אין כמו תל אביב. וגם אם יש, אז עדיין נורא כיף.