התקווה הלבנה הגדולה

בימים האחרונים, אני מנגן ברצף את הקונצ'רטי לפסנתר של בטהובן. הם היו בהשאלה במשך כמה.. שנים, וכיף לי לשמוע אותם שוב עכשיו. כששומעים את כל החמישה אחד אחרי השני, או אחד ליד השני, זה יוצא נורא מעניין. כששמתי את הראשון, לא יכולתי שלא לשים לב שזה פשוט קונצ'רטו לפסנתר של מוצארט. החמישי, "הקיסר", עם הפתיחה המפוארת שלו, הוא כבר יצירה רומנטית לכל דבר. 

כולם מסביבי תמיד אמרו שהשני והרביעי הם אלה שנחשבים, ואני משום מה תמיד חשבתי שהם מתבלבלים, וזה הראשון, שלישי וחמישי. השלישי עדיין חביב עלי, עם סיום הרונדו שלו, ואת השני אני הכי פחות מחבב, אבל הרביעי, הו הרביעי. הקונצ'רטו הרביעי של בטהובן לפסנתר הוא פשוט… מוזר. נפלא. הוא מתוזמר מוזר, יש לו כל מני יציאות "הצידה", ההרמוניות שלו מוזרות. אני לא מוסיקולוג, וגם אם הייתי, זה היה משעמם אותכם להפליא. מה שכן, ישר על ההתחלה, פתאום קלטתי ש… כן… אין מה לעשות – הפתיחה שלו מזכירה, בקטע אחד, את זו של הסימפוניה השישית. בדיקה ב"אינטרנט", וגיליתי שאכן – הם נכתבו בערך באותה תקופה. אני יודע שזה נשמע כמו טפיחה אשכנזית ועצמית על השכם, עם ניחוח גופרית קל של בני ציפר, אבל אני גאה בזה שאני מסוגל לזהות משמיעה יצירה, וגם אם לא לזהות אותה לחלוטין, למקם אותה על ציר זמן תרבותי.

החשיפה שלי למוזיקה קלאסית היתה מגיל צעיר מאוד. כילד קטן בווינה אבא שלי היה לוקח אותי לנצח על הפילהרמונית של ווינה, או לפחות כך הייתי בטוח. כמובן שהצעד ההגיוני הבא היה לסרב להקשיב למוזיקה קלאסית עד גיל 16, כשסטנלי קובריק ודאגלס הופשטטר הביאו את בטהובן ובאך, בהתאמה, לחיי. וכך, איכשהו, רכשתי לעצמי השכלה מוזיקלית, קלאסית. אני לא אכנס לוויכוח השחוק והעייף של "תרבות גבוהה תרבות נמוכה", או של "מה זה קלאסיקה". למרות כל הפתיחות והפוסט מודרניזם שלי, אני מאמין גדול בקלאסיקות. אני מקווה מאוד שהילדים שלי ילמדו שפות קלאסיות (יוונית ולטינית), ויוכל לקרוא הומרוס וקיקרו במקור. אני חושב שלדעת, להכיר ולאהוב קלאסיקה, מוזיקלית ואחרת, נותן משהו לאדם, הרבה מעבר למה שמנסים למכור בעטיפות של בייבי מוצארט.

אולי זה קשור לתחושה שאני מקבל בסוף הסימפוניה השניה של מאהלר: גאווה על השתייכותי למין האנושי, לבני האדם (גאווה שבזמן האחרון, אפעס, מתחילה להתערער). הקלאסיקות האלה הם חלק מההיסטוריה שלנו, כגזע. זה מה שהאנושות הצליחה או בחרה לשמר מעברה, וזה חשוב, חשוב יותר אפילו מהחתיכת קרקע הזאת שאנחנו יושבים עליה. חשוב יותר מפופאי.

2 מחשבות על “התקווה הלבנה הגדולה

  1. הרביעי. אצלי זה תמיד הרביעי.
    ברנבוים מנצח על הפילהרמונית של ברלין, ,רובינשטיין סולן. כבר יותר מעשרים שנה שהביצוע הזה הוא הפייבוריט שלי.
    ובעוד שבעה חודשים פראחיה ינגן את זה כאן בתל אביב. אין לי כבר סבלנות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s