דיכאון

מצאתי את עצמי עובר על רשימה ארוכה של זיכיונות (Franchise) שאפשר לקנות, באמריקה. החל מזיכיון לבורגר-קינג, דרך לחנות "הכל בדולר", וכלה בזיכיון יוקרתי המאפשר לך להיות יועץ לעסקי הזכיינות. נשבע.

The franchise and the virus work on the same principle: what thrives in one place will thrive in another. You just have to find a sufficiently virulent business plan, condense it into a three-ring binder — its DNA — Xerox(tm) it, and embed it in the fertile lining of a well-traveled highway, preferably one with a left-turn lane. Then the growth will expand until it runs up against its property lines.

In olden times, you'd wander down to Mom's Cafe for a bite to eat and a cup of joe, and you would feel right at home. It worked just fine if you never left your hometown. But if you went to the next town over, everyone would look up and stare at you when you came in the door, and the Blue Plate Special would be something you didn't recognize. If you did enough traveling, you'd never feel at home anywhere.

But when a businessman from New Jersey goes to Dubuque, he knows he can walk into a McDonald's and no one will stare at him. He can order without having to look at the menu, and the food will always taste the same. McDonald's is Home, condensed into a three-ring binder and xeroxed. "No surprises" is the motto of the franchise ghetto, its Good Housekeeping seal, subliminally blazoned on every sign and logo that make up the curves and grids of light that outline the Basin.

היתה לי פעם חברה שאהבה תאגידים. סבא שלה ייסד אחד, אתם מבינים, והיא גדלה עם ההנחה המוקדמת שתאגידים זה אחלה, גדול זה אחלה, חזק זה אחלה. בדומה להנחה ההפוכה שבה גדלים היום תינוקות ניאו-מרכסיסטיים, שתאגידים זה רשע, שגדול זה רשע, שכוח משחית. אל מול אמונות הילדות האלה, אני ניצב מול רשימת הזכינויות האלה ומתעצב לי. אני מתעצב כי מעבר לאבחנותיו החדות כתמיד של סטיבנסון, היא מייצגת את סוף הדמיון, את סוף ההעזה, של האדם. יש לי קצת כסף – קיבלתי ירושה. לא משהו ענק – כמה עשרות אלפי דולרים. אולי מאות? אני לא אנסה לחשוב על עסק מגניב בעצמי, על איך לעשות אותו, על איך לשווק אותו, על איזה מנות אני רוצה שיהיו בתפריט. אזמין לי עסק מוכן, עם הוראות. הכל כתוב. אי אפשר לטעות. לא צריך להעז, לא צריך לדמיין. הפרדוקס הגדול שדווקא היד הנעלמה, השוק החופשי, הוא שהופך אותנו ליצורים המוגבלים ביותר, המדוכאים ביותר, כששיא האירוניה קבור בכך שהסוהר הוא לא הסיקוריטטה או מיניסטריון האהבה האורווליאני, אלא האדם עצמו, את עצמו.

11 מחשבות על “דיכאון

  1. בין שאר הקווירקים של עיירתי המשונה ישנו קווירק הסלידה מהרשתות הגדולות. אלא מאי? אי אפשר לאסור על כל הרשתות כניסה. התאספו זקני העיר (מדור ההיפים; הדור שלפניו עוד אוכל במקדונלדס) ויצרו סדרת הנחיות המסדירות את הגודל המרבי של עסק בעיר, את גודל השלטים ואת דרישות ההעסקה.

    הדרישות החדשות מופעלות על כל עסק חדש בעיירה שגודלו חורג ממספר מסוים של מ"ר. אין כל קושי להתאים עסק לדרישות אלה *למעט* עסק שהתחייב להקים לפחות מ"ר מסויים ולהציב שלטים בגובה וגודל ותאורה מסוימים – דרישות שמופיעות בכל קלסר כזה.

    את התוצאות ראית במאי האחרון. יש כמה רשתות שנכנסו בכל זאת, אבל כניסה כזו היא *כזה* בלגן שהם מעדיפים לטנף את מימי המפרץ הסמוך במקום את מימינו.

    והאם בני העיר שמחים על כך?
    חלקם. ישנו חלק משמעותי מהתושבים שחושב שרשתות כאלה היו מספקות תעסוקה רבה ובעונת "אין-משרות" כמו זו שאנחנו שרויים בה במיתון זה, הדעה הזו גורמת לזעם רב אצל אנשים שהיו רוצים להיות מועסקים ברשתות כאלה.
    מצד שני, כשרשת כלשהי מתחילה לתור אחר מקומות השתקעות בעיירה, ישנו חלק משמעותי מהתושבים שמתארגן להפגנות נגד הרעיון.

  2. האקלסי צדק – אפשר לצרף את זה לזה והנה לנו ה-Dynamic Due של שנות האלפיים.

    ערים והפגנות וכו' – אני מודע נורא לצדדים האלה. גם פה יש הפגנות מדי פעם נגד מקדונלדס. אני הסתכלתי על זה בעיקר בעצב, לא בזעם.

  3. אמ, לא שאני בענייני ניטפוק (יתר על המידה), אבל אבא שלך לא ניהל איזה תאגידון (או את נציגותו בארץ הגודש) במשך כמה שנים טובות?

  4. רק אם נהנית מפירות התאגידנות האמורים.

    אני מכוונת לגילוי נאות, לא יותר. כלומר, אני לא חושבת שאתה צריך להתגרש מאבא שלך רטרואקטיבית או להצטרף ל"היפים נגד תאגידים", או מה שזה לא יהיה, אלא פשוט להבהיר לקוראיך את מעמדך המדוייק בעולם הזה.

  5. למה? אני לא עיתונאי, וזה לא עיתון. אני לא חייב לאף אחד גילוי נאות, או "להבהיר את מעמדי המדוייק בעולם הזה". אם תסתכלי הייטב, תראי שהשם שלי אפילו לא מופיע כאן. זה לא במקרה. מה שכן, יש תרגיל משעשע כזה ששווה לעשות מדי פעם, של להפריד את המסר ממוסר המסר. זה לא תמיד עובד, אבל לפעמים זה מביא לדברים מעניינים.

    הפוסט הזה לא היה פוסט אידיאולוגי, אלא פוסט רגשי. מה גם, שלמרות ששניהם מקובצים תחת "דברים רעים שמגיעים מאמריקה", הבעיה שלי בפוסט הזה היא לא התאגידים, אלא רעיון הזכיינות. הסיבה שהזכרתי את החברה עם התאגידים היתה בדיוק כדי לגעת בהתניה האוטומטית שיש לסמולנים שבנינו כנגד תאגידים, ולנסות להגיד שלא על זה רציתי לדבר – רציתי לדבר על העצב שננסך בי לנוכח מות הדמיון שמגיע מהאנשים, מהשטח.

    לפעמים תאגידים יכולים להיות מגניבים. יש דברים מסויימים שקשה לעשות לבד, בקטן. להמציא את האייפון, או תרופות. כן כן, אני יודע שאייפון זה צעצוע של החברה הצרכנית, ושחברות התרופות יותר גרועות מהמאפיה הסיציליאנית, אבל עדיין – קשה מאוד לאדם הפרטי, הקטן, להחליט שמחר הוא ימציא תרופה נגד משהו.
    לעומת זאת, וכאן בדיוק קבור ליבו של הפוסט, עסקים קטנים אפשר להקים לבד. אבל זה מצריך אותך לדמיין. יש לך כמה עשרות אלפי דולרים, ובא לך להקים פיצרייה – תביא את המתכון של אמא מהבית ותחליט שאתה רוצה שהתוספת המיוחדת תהיה שבלולי גינה ומבחינתך סגול זה הצבע הכי יפה אז ככה יהיה הריפוד. או, שתשלם 25 אלף דולר, ותקבל הוראות מדוייקות כיצד לבנות פיצה האט, מהקמח ועד הכיסא.

  6. וול.

    לא רק עיתונאים חייבים אינטגריטי לקוראים שלהם. נראה לי שכל מי שמעוניין שיקחו אותו ברצינות, מן הראוי לו לנהוג בקוראיו ביושר ובהגינות.

    דומני שמאחר ששמות כ"כ מחייבים, אנשים שכותבים (כן, באינטרנט) תחת שמותיהם-הם, נוטים להיות מחוייבים יותר לתכן דבריהם. וזה, אגב, באמת בלי לרמוז יתר על המידה אבל עם לתחזק בלוג תחת שמי הפרטי שלא טורח לפרסם יותר מרשימה בחודשיים וגם זה בחצאי שנים טובות. מצד שני, אני מניחה שלזה התכוונת כשהזכרת את זה ששמך לא מופיע כאן בשומקום.

    מוכרחה לציין שהבנתי את כוונתך מעט יותר כשפרטת אותה בתגובה לעיל. בעוד שתחת נסיבות אחרות הייתי מבטלת טיעון נוסח "זה לא אידאולוגי, זה רגשי" בנפנוף מהיר שמהותו חוסר סבלנות כלפי נסיונות ההתחמקות — הרי שאני מבינה למה התכוונת ב"רגשי", ואני מסכימה אתך.

    למעט שבלולי הגינה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s