לפני שהתגייסתי חברתי דאז, דנית, הכינה לי אוסף – מה שמכונה היום מיקסטייפ, כמנהג הגויים. אז רק קראו לזה אוסף. דנית היתה, ועודנה, ילדת פרחים, ילדת פרחים מתקדמת, אפילו. גם היא וגם אבא שלה היו אספני מוזיקה, והיא הכירה כל מני להקות נידחות מכל מני תקופות, שאף אחד אחר חוץ ממנה לא שמע עליהם. האוסף של דנית היה מקסים, יוצא דופן. איכשהו הוא התלכד יחדיו ליצירה אחת. אבל לצערי, הוא היה על קסטה, וגורלן של אלה, כידוע, הוא להכחד. היה שם שיר אחד, במיוחד, שהקסים אותי. Sketches of China. שרה אותו גרייס סליק, הזמרת של ג'פרסון איירפליין, אבל אני לא ידעתי עם איזה הרכב בדיוק. למען האמת, לא ידעתי יותר מדי על השיר הזה מלבד שאני אוהב אותו נורא, ושנורא הייתי רוצה למצוא אותו.

Napster בדיוק התחיל לפעול, ואני זוכר איך, עם חיבור Dialup לא מרשים במיוחד, הייתי מבלה לילות מול המחשב, אורב למשתמשים שאולי, אולי יש להם את Sketches of China. מדי פעם היו – לא יותר מאחד או שניים בכל פעם, אבל תמיד היו תורים ארוכים. לקח לי שבועות, אולי חודשים, כדי למצוא ולהוריד את השיר, ואני חייב להודות שבסוף המלאכה הרגשתי סיפוק רב.

כל זה ישמע אולי מוזר למישהו שקורא את זה היום. זה נשמע מוזר לי, כשאני חושב על זה Sketches of China היה אז שיר נדיר – לא היה אותו הרבה. היום אין יותר שירים נדירים. כולם נמצאים ביוטיוב, ב-iTunes, באמאזון. הכל נמצא במרחק כמה קליקים או עשרים דולר ממך.

אבל זה לא נגמר בביטים. בתור צעיר היתה לי אובססיה קלה לחברת המשחקים המעולה סיירה און ליין.    אהבתי נורא, למרות המחיר היקר להחריד שלהם, לקנות משחקים מקוריים שלהם. יש לי עדיין בבית את The Colonel's Bequest, בעטיפה המקורית, עם כל החוברות, דיסקטים, קטלוגים והכל. המשחק יצא ב-89, ואני קניתי אותו ב-90 או 91.אני לא אספן גדול, ככלל, אבל זה מגניב אותי שהוא שם.תמיד הרגשתי שזה נדיר, מיוחד. מי שרוצה להרגיש גם נדיר ומיוחד, מוזמן לקנות אחד ב-ebay, תמורת כ-25 דולר. ebay הוא הנאפסטר של האטומים. בדיוק כמו שכל השירים נמצאים באיטיונז, אז כל החפצים נמצאים ב-ebay. חשבתם שיש לכם משהו נדיר? צעצוע ילדות שאבד לכם? אפשר למצוא אותו באיביי. ואם הוא לא שם היום, הוא יהיה שם מחר. את ה-mp3 ההוא, של sketches of china, עדיין יש לי. פעם, אם הייתי מוחק אותו בטעות, זו היתה טרגדיה. היום, אני לא יודע אם אפילו הייתי טורח לשמור אותו. תמיד אפשר להוריד. איביי עושה את זה פתאום עם חפצים. אם היה נשרף לי הבית מחר, הייתי "מוריד" שוב את The Colonel's Bequest. הנדיר נגמר.

"אה, כן, אבל יש מלאי מוגבל של משחקים כאלה, אז בטח מתישהו זה יגמר, ואז זה יהיה נדיר". המשפט הזה היה נכון, אלמלא חוק האספנים השלובים.

חוק האספנים השלובים – הוכחה (אלגרו וויואצ'ה)

1. יש אספנים לכל דבר שרק תרצו, החל מתקני pez וכלה בכלי מטבח משנות החמישים.

2. אספנים שומרים על הדברים שלהם הייטב.

3. אספנים תמיד רוצים להגדיל את האוסף שלהם.

4. הדרך להשיג פריט חדש עוברת לעיתים בויתור על פריט קיים.

4. ולכן אספנים בשלב מסויים יוותרו על דבר אחד באוסף, כדי להשיג את הדבר הבא.

5. יש הרבה אספנים.

מכאן נובע: תמיד יהיה מישהו שמוכר את הלאנצ'בוקס-אופטימוס-פריים שלו באיביי.

חשוב, דרך אגב, לא לבלבל בין נדירות ובין יוקרה. כביכול יש קשר בניהם, אבל גם דף הנייר שיושב לי ליד המיטה ועליו קישקשתי את שמי הוא נדיר. יש רק אחד ממנו בעולם, אבל אף אחד לא ישלם לי אגורה בשבילו. מצד שני, מי שרוצה לחפש שעון אומגה באיביי, יקבל קרוב לעשרת אלפים תוצאות. דברים הם יוקרתיים כי החלטנו להסכים שהם יוקרתיים. אבל זה סיפור אחר.

בחברה תיאורטית שבה שום דבר לא בחוסר, מה בכל זאת נשאר נדיר? התשובה הברורה, לי לפחות, היא אנחנו. המעשים האישיים שלנו. המכתבים שאנחנו כותבים זה לזה, המשחקים שאנחנו משחקים – כל אותם דברים שלא ניתנים לשיכפול. הנדירים באמת.