צ’ארמינג

מדהים איך הבר מצליח לפלח את השממה של המקום השומם הזה, כאילו באמצע שומקום, ארקנסו, באמצע עיירה שהיא לא באמת עיירה, יש פצע של אור, פתוח בלילה, שמכיל בתוכו חיים. הרודהאוס נמצא כמה קילומטרים מצ'ארמינג, מאוקסברידג', מלאפייט. אבל כולם מגיעים אליו, דווקא אליו.

אני לא יודעת למה דווקא הוא, ולא כל אחד מהבארים-מסעדה-דיינרים שפזורים בכל אחת מהעיירות האלה. הבירה כאן מחורבנת כמו בכל אחד מהמקומות האחרים, למרות שהמקומיים לא יודעים את זה. רוב האנשים כאן לא עזבו את ארקנסו יותר מחצי תריסר פעמים. בודדים כאן יצאו מגבולות ארצות הברית, ולא יותר מאחד או שניים אי פעם עזב את אמריקה. אף אחד כאן  לא יודע מה זה לף.

בחוץ מהביל למדי, ושקט. שקט של בין ערים. צרצרים מצרצרים, ומכוניות נוסעות להם אי שם בכבישים. כל פעם שהדלתות של הרודהואס נפתחות, יש משב של מוזיקה, רעש דיבורים, שבוקע ממנו, ונאלם שוב, אל תוך ה"שקט" הזה, ברגע שהן נסגרות.

אני יוצאת מהאקורה שלי, סוגרת את הדלת, ועולה במדרגות אל הרודהאוס.

הדלתות לא מנחשות אותי, אבל נפתחות בכל זאת. קני רוג'רס שר על איך אהובתו עזבה אותו, בפעם המיליון בערך, ואני מרגישה איך חלקים ממני נעים לכיוונים שונים, לשיחות שונות, מנסות לעקוב אחר חוטים שונים, תוך התעלמות ממוקד המשיכה העיקרי. כמה בחורים על הבר סוקרים אותי מלמטה למעלה. חלקם לא ממשיכים עד הפנים, ונשארים לבהות לי במחשוף. הם כנראה לא שמעו על זה שלציצים שלי אין אוזניים. אני מחייכת אל אחד מהם, ומתקדמת אל הבר. סביב השולחנות יושבים חבורות, משפחות, כמה רדנקס שיושבים על קנקן בירה דלוחה. בפינה, בתאים, אני רואה כמה מהצעירים של העיירה, מתרגלים רומנטיקה נוסח אמריקה, מנסים לקבל טיפת פרטיות בעיירה הזאת, שבה כולם בתחת של כולם. ג'ייסון, בן השכנים, שהופך להיות גבר נאה בן 17, עושה לי שלום, ומסמיק קצת כשאני תופסות אותו מחזיק ידיים עם ילדה בלונדינית בת לא יותר מ-14.

אני מהנהנת בחזרה, וממשיכה לבר.

"היי יעל". גם אחרי 12 שנה כאן, אף אחד עוד לא למד לגיד את השם שלי כמו שצריך. במבטא דרומי זה נשמע Y’all – הקיצור שלהם ל"you all". יעל האינדיבידואלית מתבטלת. בעיירה הזאת אני שייכת לכולם.

אני מסתכלת על ג'סיקה, שברכה אותי לשלום ממעבר לבר. היא בדיוק עסוקה בלמזוג עוד קנקן בירה ביד אחת, ולהעביר קערית עם סלסה למישהו. תמיד מדהים אותי איך החולצה הלבנה, הצמודה שלה, נשארת נקייה.

היא מעבירה את קנקן הבירה למלצרית, ורוכנת לעברי. "מה שלומך, יעל". אנחנו מחליפות זוג נשיקות על הלחי, ואני מריחה את הריח שלה, שמורכב מהמליחות של עור, "מ"בושם צרפתי מקורי", סיגריות, זיעת עבודה, ואהבה, הקרם גוף מים המלח שהבאתי לה במתנה לקריסטמס. קל לי לנשק אותה על לחי ימין, אבל לחי שמאל דורשת מאמץ. איכשהו נוצרה בנינו הבנה שמותר לי לנשק רק בחלל הריק, והוא הולך ומתמעט, החלל הריק, מכוון אותי לכיוון השפתיים שלה.

"מה שלומך ג'סיקה?"

"אצלי נהדר, ומה אצלך?"

אני מתחילה לענות, אבל ג'סיקה כבר מרחפת לכיוון השני של הבר. אני לא מקנאת. אני יודע שלקראת סוף המשמרת, לקראת שעת הסגירה, היא תהיה שלי, יותר שלי.

ג'סיקה ואני חולקות גורל. שנינו בנות אותו גיל, לערך (טוב, אותה קידומת), תקועות באותו חור. הכרנו כאן, בבר, בתקופה שהרגשתי צורך לשתות, אחרי שסאם נהרג. אני לא זוכרת יותר מדי מהתקופה הזאת. היא נגמרה כשמצאתי את עצמי מתעוררת באיזה מוטל ליד נהג משאית שאפילו לא זכרתי את השם שלו. מה שאני כן זוכרת זה את ג'סיקה, נשמה טובה מאחורי הבר. בהתחלה פחדתי ממנה, בגלל הקעקועים. אחרי שנה, שכבר התחלנו לדבר, אזרתי עוז לשאול אותה.

"זו דמעה מקועקעת, אחת לכל שנה שהוא איננו". היא אמרה, ולא הרחיבה יותר. סאם שלי נהרג לי מול העיניים. ג'סיקה עוד מקווה שבראד יחזור, בטוחה במקום מסויים שהוא יחזור, כבר שמונה שנים שהיא בטוחה. נגמר לה כבר העור מתחת לעיניים, והדמעות מתחילות לנזול לכיוון הפה.

אני מסתכל עליה עובדת. מסתכלת על האנרגטיות הפטפטנית שבה היא מתקשרת עם כולם, איך היא מצליחה להיות כל כך יפה למרות העבודה הקשה שהיא נאלצת להשקיע כל יום, למרות העצב העמוק הזה שהיא נושאת אתה. למרות הבדידות. ג'סיקה לא נוגעת, אלא באנשים שהיא אוהבת באמת, וגם אז רק בחטף. באחת מהשיחות הבודדות שהיו לנו על מין, היא התוודתה בפני שהדבר היחיד שחדר אליה בשמונה שנים האחרונות היה המחט של המקעקע. היא שומרת את עצמה, מחכה שבראד יחזור, והוא יחזור. היא בטוחה.

הלילה אני שותה. אחרי שאיבדתי את חסותו של סאם, צ'ארמינג לא ידעה איך לאכול אותי. באיזשהו מקום, כולם ציפו שאחזור לארץ. ברגע שהם הבינו שאני נשארת כאן, בבית שלנו, של האיש שאני אהבתי ושלי, הם נתנו לי חצי שנה בתפקיד האלמנה המתאבלת, לפני שהתחילו לעשות מה שעושים כל כך טוב בעיירות אמריקאיות קטנות ודרומיות – להסתכל עלי כמו שגם בפולניה לא יודעים. ואז הם הבינו שהם עדיין לא יודעים איך לאכול אותי, לא באמת. מצד אחת שתיתי את הברבן שלי נקי ובשוטים גדולים, ומצד שני לא הייתי עוד אחת מהבימבו-דפוק-אותי השיכורות שיוצאות לשתות לבד בבר. ראיתי יותר עולם מרובם ביחד, למדתי באוניברסיטה.

במרווח הזה, בספייס שאיכשהו יצרתי לעצמי בשנים האחרונות כאן בצ'ארמינג, אני שותה. ג'נטלמן ג'ק, 50 אחוז אלכוהול. ג'סיקה מפנקת אותי. אני לא בחורה גדולה במיוחד, אבל אני גם לא cheap date.

"היי בובה, אפשר להזמין אותך לשוט"?

"בטח קאובוי, למה לא?"

הוא מזמין, ואנחנו שותים. הוא מנסה את כל השורות שעובדות על כל הבחורות האחרות, ואני עונה לו בחצי פה, מסתכלת על ג'סיקה בעין השניה. מניח יד על הירך, ואני מזיזה אותה בעדינות, בלי לעשות מזה עניין גדול. עוד כמה דקות שיחה, הודפת עוד יד מגששת, והקאובוי ממשיך אל עבר השקיעה, בלעדי.

הבר הולך ומתרוקן. ברמקולים הסטונז שרים את Wild Horses, וכל מי שנשאר מרגיש צורך לשיר יחד איתם. אני מרגישה את הכאב הזה, כשהשקט מתחיל לבצבץ, כשנגמר כל הרעש שמסביב ונשארים לבד, לבד לבד, לבד שחשבתי שכבר הצלחתי לסגור.

"בואי" אני שומעת קול מאחורי, עם טפיחה קלה על השכם. "אני אקח אותך הביתה". אני מסתובבת בכיסא הגבוה, וכמעט נופלת. ג'סיקה תופסת אותי, בחיבוק ואני נמרחת עליה, מרגישה את המשקל שלי עלייה. היא מייצבת אותי.

"איזי… איזי… בואי, לנהוג כבר לא תנהגי היום".

אני אפילו לא מתכוונת למחות. העולם מתנדנד מעלה ומטה, כמו מצלמת ווידאו לא יציבה, ואני עוקבת אחרי ג'סיקה, בפריימים קופצניים, גסים. מצמוץ אחד אני ביציאה מהבאר, מצמוץ שני, אני כבר חגורה במושב הקדמי של הפורד של ג'סיקה. מצמוץ נוסף, ואנחנו בבית שלי, האוטו עצר. היא אומרת משהו על משהו, אבל אני לא שומעת אותה.

"לא לבד לך, תגידי לי, לא לבד לך?"

אני מחזיקה לה את היד, הכי חזק שאני יכולה. היא מזיזה את האצבעות שלה, כאילו מציירת לי דברים בידיים. יותר משזה מסיח את דעתי, זה מאיץ לי את הדופק.

"לפעמים לבד לי, יעל, לפעמים לבד לי מאוד". היא צעירה ממני בשמונה שנים לפחות, הילדונת הזאת, אבל מדברת אלי כאילו היא הבוגרת.

"גם לי לפעמים כל כך לבד", אני מרימה את עצמי מעלה, אל כיוון הפנים שלה, קופצת שפתיים ומנשקת את לחייה הימנית, מתחת לעין, ואז פונה ללחי השמאלית. הלב שלי פועם. אני נושכת את השפתיים שלי, ומנשקת את הדמעות. יורדת דמעה דמעה, מהראשונה עד השמינית, וממשיכה, ממשיכה לנקודה, לנקודה שבה הדמעות נגמרות, ומתחילות השפתיים.

4 מחשבות על “צ’ארמינג

  1. גרגרן הגיב:

    היה לי קישור קבוע לדף "מדריך גוטמן לגרגרן בפירנצה". לצערי אינני מוצא את הדף זה יותר. הקישור לנושא, בצד שמאל של הבלוג, מוביל לעמוד הראשי של הבלוג.

    אנא הושיעונא.

    😥

  2. מסקרן, משום מה הסיפור הזה הופך להיות לוח המודעות של כולם 🙂
    רעות – טרם הספיקותי. יטופל.
    גרגרן – אכן מוזר. בשועל זה עובד, באקספלורר לא. רמז למשהו?

  3. יעל הגיב:

    רק עכשיו קראתי
    מבחינתי זה פרק ראשון בנובלה
    יש פה כל כך הרבה רמזים שעוד מחכים להתממש
    מחכה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s