קריאה בקול ואימפרזה טורבו

אחד הדברים הנהדרים בסדנת הכתיבה בה השתתפתי בסוף השבוע הזה, שתוצריה מעטרים וימשיכו לעטר את הבלוג, הוא לא רק הכתיבה. הוא הקריאה. או יותר נכון – ההקראה. מעבר להנאה שביצירה, שבכתיבה, נזכרתי שוב כמה אני נהנה להקריא לאנשים טקסטים.

חזר אלי, לאחר גלגולים אצל אנשים שונים, העותק של The Golden Gate, הרומן-בחרוזים של וויקראם סת', ואני מתאפק ממש שלא להטריד אנשים זרים ברחוב בהקראה של הסטנזות האונייגיניות המבריקות שלו. זה היה נכון בזמנו גם כשקראתי את "מקום אחר ועיר זרה" של מאיה ארד, ועם "סיפורי קטנרברי" בתרגום המופלא של שלמה זנדבק. סיפורים מקריאים רק לילדים לפני השינה, למרבה הצער. כל פעם שהצעתי למישהו או מישהי להקריא להם סיפור הם הסתכלו עלי כאילו הצעתי להם נעל עשויה מגבינה. לבנה.

מישהי העירה, אחרי שהקראתי סיפור בסדנה, שזה הזכיר לה את תסכיתי הרדיו שהיו פעם. "לבת ולבן ולמי שמתעניין", שם עם קריצה חתרנית משהו בסגנון עדות ג'ודית באטלר, היה השם שניתן לתסכיתי הרדיו אי שם בשנות השמונים. במחשבה שניה היה גם את "לאם ולילד" השמרני יותר, וגם את "חתול בשק" השרדינגרי.  נראה לי שאני ובני גילי היינו האחרונים שעוד האזינו לתסכיתים. זה נכון גם לרדיו, וגם לאוסף המבעית שהיה לי של סיפורי שרלוק הולמס על קלטת, שהאפקטים הקוליים של טיפופי הצעדים ששובצו בהם טיפחו את פארנויית-גיל-6 שלי לממדים מפלצתיים.

הכל מתחבר, בסופו של דבר. הספר שחזר אלי, הסדנה. העיתון שפתחתי היום, ושבו גיליתי שיצחק נוי עזב את הרדיו, פרש לגמלאות אחרי 43 שנים מאחורי המיקרופון. יצחק נוי כתב את אחד הספרים האהובים עלי, "אור ואלכסנדרה", שגם היה תסכית רדיו בזמנו. אלכסנדרה, העולה הצהבהבה מרוסיה, מספרת סיפורים לאור העיוור, גיבור הספר. הראיון איתו היה מתוק-מריר, באמת, כי יצחק נוי הוא שריד אחרון של הדור הקודם, דור הנפילים, של המילים והסיפורים. ממש סוג של video killed the radio star.

זה מצחיק לחשוב שבהתחלה אנשים בכלל לא ידעו לקרוא בשקט. פול סנגר הדגים בצורה יפה איך ההמצאה של סימני פיסוק, ובראשם הרווח, הובילו לשינוי בצורה שבה אנשים קוראים – והפכו את הפעולה מפעולה ציבורית, קריאה בקול, לפעולה פרטית, שאנשים יכולים לעשות "בלב".  ווידאו הרג את כוכב הרדיו, והרווח, מסתבר, הרג את ההקראה.

למזלי, מבטי ה"למה הצעת לי עכשיו נעל עשויה מגבינה" לא מרתיעים אותי. בזמנו ארגנתי ערבי סיפורי אימה – אנשים הביאו והקריאו, במגדל צדק, בלילה. בפעם הראשונה, לפני כשמונה שנים, שכרתי גם זוג מאבטחים – ערסים עם אימפרזה טורבו שלא הבינו מה קורה מסביבם. היה כיף לאללה. אני חושב שבאמת הגיע הזמן לעצור את ההפקעה של הקראת הסיפורים. למה רק לילדים מותר? למה לנו מותר להקריא רק שירה רצינית? אני רוצה שיספרו לי סיפורים. זהו.

8 מחשבות על “קריאה בקול ואימפרזה טורבו

  1. יש לי תשובה בשבילך, במלה אחת: פוקקאסטים.

    אצלי בבית מתנגנים פודקאסטים נפלאים באנגלית, גרמנית והולנדית. רבים מהם כרוכים באותו "ספר לי סיפור" שלעולם לא נגמר.

    לא מצאנו שום דבר שווה-האזנה בעברית, אפילו שחיפשנו. אולי אתה תפיק משהו כזה?

    (אני מתנדבת לספק קולות וקריינות, אם זה ישמח אותך. כלומר, כל עוד זה לא תומך בציונות.)

  2. אתה לא לבד.
    קקפו אירגנה בזמנו הקראה פומבית בכיכר רבין שהיתה גם מחאה על היעדרו של שבוע הספר מהכיכר אז, וגם הצהרת כוונות דומה לשלך.
    אור גראור היה מקריא בקול רם בדשא מול גילמן אחת לשבוע בפני קהל סטודנטים מתחלף (כאן יש תמונה ותיאור קצר).
    יש גם את זה, כמובן.
    וסבתא שלי אחרי ניתוח שעברה בעין הצליחה בפרוטקציה להירשם כמנויה בספריית עיוורים שבה יש קלטות של הרבה מאוד ספרים מוקראים למרות שאין לי מושג באיזו רמה ההקראה ואני חושש שהיא מתבססת בעיקר על מתנדבים.

  3. הייתי באירוע של קקפו, ואפילו הקראתי את הפתיחה של "מקום אחר ועיר זרה" :-).
    ספריית העיוורים – היה על זה המון רעש בזמנו. אני יודע שזה המקור היחיד לספרות כזאת בעברית, אבל באנגלית עולם ה-audio books הוא מטורף. כשהבנתי שיש לי 1300 קילומטר לנהוג לבד מספוקאן, וושינגטון, לסאן פרנסיסקו, עשיתי מנוי ל-audible בחמישים דולר, תמורת 12 ספרי אודיו. הורדתי ספר של אורסון סקוט קארד ופשוט "קראתי" את כולו בדרך. תענוג. זה גם מלווה אותי בחדר כושר ועוד.

  4. אילזה הגיב:

    עם כל הכבוד ל"אור ואלכסנדרה", הא לא משתווה לדעתי ל"גבעת האיריסים השחורים", שהוא ספר הילדים היחיד שמטפל בצורה כנה ומעמיקה במה שמכונה "השד העדתי".
    ולגופו של פוסט – גם אני אוהבת לקרוא בקול, אם כי בעיקר שירה. לצערי, ערב ההקראה היחיד שיזמתי אי פעם בוטל עוד בטרם נתקיים, או יותר נכון – תוכנן במקור להיות אירוע פתוח לכל חיילי הבסיס הנוראי בו שירתתי, ומטעמי פחדנות הפך לאירוע סגור בהשתתפות שתי חנוניות.

  5. מורן הגיב:

    וואו. צודק מאוד. הרי גדלנו על התסכיתים הללו! מקהלה עליזה למשל.. התקליט של סיפורים לפני השינה, של טליה שפירא, כולל קטע אדיר בו היא והבן שלה מכינים ביצה, כי הוא רעב.

    אני אארגן ערב כזה בירושלים, ראה הוזהרת מראש (-:

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s