"מותק, יש לי כאב ראש…"

אני בדיוק מנשק לה את הכתפיים, והידיים שלי מתחילות לטייל למטה, למקום שבו החזייה הבלתי אפשרית שלה תמיד מסרבת להפתח.

כדי להדגים את המשפט שלה, במסגרת מיטב המסורת של לוק אנד ליסטן, היא מניחה יד על הראש ועושה פרצוף כואב, שאני רואה במראה. משהו במעמד מזכיר לי את הבקרים של ימי שלישי בכיתה ה'. שלוש שעות מתמטיקה רצוף ומחלה מסתורית שפוקדת אותי תמיד, תמיד, בבוקר של ימי שלישי. אני בחרתי בבטן, והייתי עושה פרצוף ממש, אבל ממש דומה. מזל שדוקטור האוס לא היה בסביבה כדי לעלות על דפוס הפעמיים-כי-טוב המפוקפק.

"את בטוחה מותק, אני שמעתי שזה דווקא עוזר לזה" אני ממשיך ללטף אותה, במעגלים מסביב לפופיק, אחד האזורים הרגישים שלה, ונותן לה ביס קטן בעורף. או לפחות מנסה. היא זזה קצת, ואני מקבל פה מלא בשיער.

יש משפטים, שנכנסו ללקסיקון המערבי, שפשוט כבר אי אפשר להשתמש בהם, אלא כקלישאה מוצהרת. זה כמו שהפסיכולוג שלך יבקש ממך לדבר על אמא שלך, או שמישהי תזרוק אותך ב"זה לא אתה, זה אני". "יש לי כאב ראש, מותק…" – אי אפשר להתייחס לזה ברצינות, נכון?

"לא מותק, זה סוג אחר של כאב ראש. בוא, תחבק אותי". היא מסיימת להתפשט, לבד והרחק ממני, ומתחילה ללבוש את הפיג'מה.

בוא תחבק אותי. חוקרים במחלקה לזאולוגיה וסקסולוגיה של אוניברסיטת ייל פרסמו לא מזמן מחקר מדוקדק ומרתק על הולדת הפיג'מה. זה מתחיל ב"אוי, קר לי נורא, בוא ותמרח עלי רוטב שוקולד חם", ממשיך ב"קר לי נורא, בוא ותעטוף אותי", מתקדם, או מתדרדר ל"אוי קר לי, תחבק אותי", ואז, בשלב מסויים, מגיעה הפיג'מה למיטה. אותו אביזר שבתחילת הקשר לא ממש הבנת איזה תפקיד הוא ממלא בעולם, כי אתם רק קורעים את הבגדים אחד מהשני, מזדיינים כמו זוג שפנים על אקסטזי, ואז מתעלפים ערומים. למה שמישהו ירצה פיג'מה. התשובה, כך הגיעו המדענים המהוללים מייל, היא "כי קר לה".

מה שהחוקרים עוד לא הצליחו למצוא, זה את הנקודת מעבר בין שלב לשלב. זה כמו בציורים של אשר, כשהברווזים הופכים להיות דגים או מקררים, אבל קשה לשים את האצבע על הנקודה המדוייקת. גם כאן התשובה לשאלה של "מתי רוטב השוקולד הופך להיות פיג'מה" היא חמקמקה להפליא.

נעמה מצליחה להתפשט וללבוש את הפיג'מה שלה, משהו וורוד מפליס עם דוגמא שאני מעדיף לא לחקור, בזריזות של נמייה ובסקס אפיל של דביבון. שתי נשימות נוספות, והיא כבר בתוך המיטה.

"בוא חמוד, בוא תתכרבל איתי"

אין לי שום בעיה עם התכרבלות, לא מטעמי דת ולא מטעמי מצפון. רק שנעמה לא ידעה שהערב היא היתה אמורה לספק תרומה משמעותית למדע, לעזור לי להאיר עוד פינה חשוכה של אמונות תפלות.

הסיפור, כאמור, נסוב, או יותר נכון, ניצב, סביב צח והוויאגרה המקוללת. צח בוקסנבוים הוא הגבר הסטרייט היחיד מלבדי שלומד בתוכנית ללימודי נשים ומגדר בסיוע  NCJW, באוניברסיטת תל אביב. יש מדי פעם עוד כל מני גברים שמגיעים לקורסים, אבל מתאכזבים לאללה כשהם מבינים שהתוכנית הזאת היא לא בדיוק הפיק אפ זון האולטימטיבי, ושגם אחרי כמה קורסים הם עדיין לא יבינו שום דבר בנשים. מקסימום ימצאו את עצמם אומרים משפטים כמו "הרחם שלי צועקת". למה אני שם? תקראו לי מוזר, אבל ג'ודית באטלר עושה לי את זה. אבל ממש, ממש ממש לא במובן המיני. ממש.

בכל מקרה, צח ניגש אלי בהפסקה מאחד הקורסים היותר טובים של הסמסטר האחרון, "גיבורה או אומללה – הגיבורה הנשית כדמות מדוכאת בתרבות המערב", של דר. ליאורה רובין. רובין, במאמר מוסגר, גם לא עושה לי את זה מבחינה מינית, אבל ברור לי לחלוטין שהיא חיה במיטה. יש לי התערבות עם צח על זה שיש לה אוסף סטרפאונים שמתחרה בממוצע החוגי (2 סטרפאונים לכל סטודנטית, תודה ששאלתם), למרות שהיא נשואה באושר, לגבר. זו התערבות שאני מאוד מאוד מקווה שתשאר בלתי פתורה, לנצח. צח ניגש אלי בהפסקה, ולקח אותי למאחורה של גילמן, איפה שזורקים את הפרופסורים לארכיאולוגיה כדי שישבו ויתאחדו עם הממצאים שלהם, ושם לי משהו ביד.

"מה זה, אחי?"

זה היה כמה כדורים כחולים, מעויינים. נראה קצת מוכר.

"קח, זה וויאגרה."

"תראה, צח, אם יש לך מה להגיד על הביצועים שלי במיטה, אתה לא חייב להיות כל כך בוטה, בוא נדבר על זה…"

צח נתן לי את מבט ה"תנו גג לילד המפגר" שלו. לדעתי הוא עבד על המבט הזה כמה שנים, כולל התנסות בשטח, מה שנקרא.

"כן כן, אתה אלוף הזיונים ושור בדישו. עכשיו קח את זה ממני"

"מה בדיוק הבעיה?"

"אחי, זו וויאגרה מקוללת."

אין כמו אהבת אחים למגדר. לא רק שהוא רומז בעקיפין שהתפקוד המיני שלי לוקה, אלא הוא גם מנסה להרעיל אותי עם תרופות כחולות תוצרת הרשות הפלסטינית. אהבה, אני אומר לכם.

"וואלה, תודה אחי. מחר תזכיר לי אני אביא לך את השוקולד ממולא בציאניד הזה שכבר הרבה זמן יושב לי על המדף".

"לא, לא אידיוט, זה לא וויאגרה מקולקלת, זו וויאגרה מקוללת. זה אורגינל של פפיזר, אבל זה מגיע עם קללה קוסמית, עם שחור."

צח מרגיש שבגלל שהוא אשכנזי יותר משמעון פרס, הוא צריך לאמץ לעצמו כל מני דיבורים של הקשת הדמוקרטית המזרחית. ככה זה כשאתה מוקף באובייקטי הדיכוי כל הזמן. סינדרום שטוקהולם קוראים לזה, לדעתי.

אני מחזיר לו את מבט "גג לילד המפגר זה טוב מדי".

"מה, זה לא עובד? מה כבר יכול להיות מקולל בזה?"

"אחי, זה מקולל. לא מאמין לי, אין בעיה. תנסה ותראה".

וויאגרה לוקחים, כך הסביר לי צח, עשר דקות רבע שעה לפני העייסק. חצי, רבע כדור, לא יותר מזה, ואתה מסודר לכמה שעות טובות.

אז לקחתי, ממש לפני רבע שעה, לקחתי איזה חצי כדור. דה שיט וורקס, לט מי טל יו. אנחנו במיטה, ואני מחבק את נעמה מאחור. נשמע קול קנאק קטן, ואני מבין למה בתנ"ך קוראים לחרבות "כלי זין.". לא נעים להגיד, אבל כמעט שיפדתי לה את הגב.

"מותק, תפסיק", היא מגרגרת. תפסיק זה יופי. רק חבל שהוויאגרה המקוללת של צח, כוס אמא שלו, לא מגיעה עם כפתור "Off". בפעם הבאה שמישהו מביא לך וויאגרה מקוללת, אני רושם לעצמי, אולי כדאי שתשאל אותו מה הקללה, למרות שאתה לא מאמין בזה. יכול להיות משהו בסגנון "יש חימוש אסטרטגי אבל אף פעם אין פרטנר לשלום?"

אני מנסה להעלות תמונות של גולדה מאיר, להזכר ב"צנח לו זלזל". שום דבר.

אלוהים אדירים. איזה מזל שאני לא מסתובב באיזה חנות חרסינה, הייתי מפיל דברים מהמדפים בלי לשים לב. אין מצב לישון כפיות אם אני רוצה בת זוג בלי חורים נוספים בגב, וגם שינה על הבטן ממש, ממש לא באה בחשבון. "מסדר אותך לכמה שעות, אחי". אני מסודר, אין ספק שאני מסודר. כמו תורן אני מסודר. שוקולד עם ציאניד, אני אומר לכם. לשם זה הולך.