מסיבות רחוב הם מאורע משמח, אין ספק. לפני שנה, לאחר שהננס ואנוכי ערכנו את מסיבת פורים בביתנו, ולאחר שהעברנו בוקר, צהריים ואחר צהריים שלמים בלהתעלם מהבלאגן שנשאר, החלטנו לנוס מהבית ולאכול סושי. בדרכנו לסאקורה, שמענו קולות רמים בוקעים מאחד הרחובות, וכך נקלענו למסיבת פורים של רחוב מיכ"ל. היה כיף כל כך, שכמעט וויתרנו על הסושי, אך בצעד אסטרטגי ונבון החלטנו לרקוד מעט, לאכול, ולחזור.

ביום העצמאות לפני שנתיים ארזתי את המאסטר הפיליפיני שלי בבית, והלכתי לפזז במסיבת רחוב בפלורנטין. התחושה בשתי המסיבות היתה נהדרת. לא רק המוזיקה הטובה, האנשים המחייכים, אלא מין תחושת קרנבל אמיתית, כזאת שמגיעה מהשורשים. כנראה שחלק ממה שעושה מסיבה לטובה הוא התבלין הניאו-מרכסיסטי-מוכה, זה שאומר "Ha! A party for the people, by the people, of the people!".

מצד שני, יש את אפקט השנטיפי. עד כמה שזה ישמע מפתיע, יצא לי לפקוד את פסטיבל שנטיפי הראשון, כמו גם את פסטיבל "בראשית" הראשון. אפילו בשנטיפי השני הייתי. גם שם היה כיף לאללה. לזה שהייתי בן 17 היה קשר לכך שהיה לי כיף שם. אבל עוד דבר שהיה שם כיף היתה התחושה שאני לא מוקף בקהל. במופעי קסמים או במעשי נוכלות קוראים להם Marks. בבידור של היום אנחנו רגילים שיש הפרדה ברורה בין המופיע ובין הקהל. השנטיפי הראשון, ומסיבות הרחוב שהייתי בהם עד כה, התאפיינו בטשטוש של הגבול הזה, שהפך אותם לכיפיות יותר. כמו בלינוקס, שאם מישהו מרגיש שהוא רוצה תוכנה או פיצ'ר מסויים הוא מוזמן לתכנת אותו, כך גם במסיבות הללו: רצית שיהיה פינה שבה מנגנים פאנק? יאללה – תרים את זה. כשכוח המשיכה של המציאות נמוך, אנשים יכולים לקפוץ גבוה.

האפקט הזה נגמר בשנטיפי השני. היום, תצטרכו לשלם לי הרבה, הרבה כסף כדי להגיע לפסטיבל כזה. הרבה.

במסיבת הפורים השנה, בפלורנטין, היה יותר רחוב, פחות מסיבה. עדיין יש משהו מ-א-ל-ף בלהסתובב ולראות עשרים, שלושים, ארבעים אלף איש ברחוב מחופשים. בלהרים את המבט למעלה ולראות את המרפסות הקטנות, משתוקקות הבריזה, של פלורנטין מלאות באנשים רוקדים כאילו כאן זה לא פלורנטין אלא ניו-אורלינס במרדי גרא. מצד שני, האנשים הללו, רובם באו בתור צופים. חיכו שיבדרו אותם, ובמידה מסויימת – התבדו. השנה היתה פחות מוזיקה, פחות ריקודים. גם כי היה צפוף בצורה בלתי סבירה (אני נהיה עצבני מאוד כשצפוף לי), אבל גם כי המסיבה הפכה למוסד, למשהו מובן מאליו, שמלא באנשים שמחכים שיגישו להם, במקום אנשים שמרגישים צורך לבשל בעצמם.