כשהתותחים רועמים המוזות לא שותקות. המוזות שותקות כשטוב לך. או יותר נכון – הם עוברות לדבר בשפה קצת אחרת, שצריך לדעת לדלות מהמציאות שלך.

אני לא חושב שיש סופר שהזריק לי כל כך הרבה אושר מרוכז כמו דוד גרוסמן. לפני כשנה עבר עלי יום נוראי. הייתי עייף בטירוף, גררו לי את האוטו, החיים לא נראו כאילו הם הולכים לאנשהו. ואז החלטתי לצ'פר עצמי ב"יש ילדים זיג-זג". הקריאה החוזרת, ממבט מפוכח קצת יותר, מודע קצת יותר לתופעת הפרעות הקשב והריכוז היתה עדיין הדבר הכי מענג שחוויתי ברחוב פומבי מזה שנים. עלו לי דמעות של אושר. מחאתי כפיים לעצמי.

אותו דבר קרה לי עכשיו עם "מישהו לרוץ איתו". שוב, קריאה שניה, ושוב כל כך הרבה אושר גרוסמני, על גבול הדמעות, אבל לא ברור מאיזה צד של הגבול. גרוסמן זה כמו רד-בול וודקה. ההתעקשות שלו להצמד לסיפור סוחף ולא סתם להתאהב בכתיבה של עצמו גורמת לספר להספג בדם ממש, אבל ממש מהר. וכשהוא בפנים, אז האנושיות, השפה הכל כך מיוחדת , התיאורים והדמויות פשוט ממיסים, שובים אותך לגמרי.

אחרי שסיימתי את הספר בשנית, עלתה אצלי אותה מחשבה שצצה כשסיימתי את "יש ילדים זיג זג". שניהם, הרי, מתוייגים במידה מסויימת כרומן ל"מבוגרים צעירים", או מתבגרים. את שניהם מורות לספרות ינסו לדחוף לתלמידים שלהם. ונשאלת (אולי שוב – הבלוג הזה כבר חגג שנתיים ואין תקציב לנערת תסריט, אז עמכם הסליחה אם אני חוזר על עצמי מדי פעם) השאלה – איך נותנים למישהו תכשיט כזה, מבלי לעטוף אותו בסלידה האוטומטית שמלווה כל דבר כפוי/מומלץ? בתיכון סרבתי לקרוא בלזק, והתענתי עם דוסטוייבסקי (אם כי את גוגול אהבתי אהבה עזה). הרשת מלאה בסיכומים ותקצירים, שנועדו להציל תלמידים שמרבים לקרוא את "מישהו לרוץ איתו". אז לא ממליצים. לא מכריחים. אבל עדיין – אני נורא הייתי רוצה שהילדים שלי יקראו אותו ויהנו (אם כי הם בוודאי לא יבינו את כל הסיפור הזה עם להתגנב כדי להשתמש בטלפון במשרד של פסח בית הלוי – למה צריך להתגנב? למה לא פשוט להתקשר מהפלאפון?).