יוממות

גם כשטסתי המון, והיו תקופות שזה קרה כמעט כל שבוע, תמיד נסיעה לשדה התעופה היתה דבר יוצא דופן מבחינתי, משהו מרגש. שדות תעופה הם תמיד החלל שבין העולמות, אקס-טריטוריה שכזאת. דווקא בגלל האיכות הזאת שלהם, עוצמת החוויה שבלחזור מהשדה (ל. רוסו הוקפצה לשם, בדרכה לריו) ולהצטרף לפקק של כביש אחד, היתה מעניינת במיוחד. באנגלית קוראים לזה commuting. בעברית "יוממות", או "המס שאתה משלם על זה שאתה מפריד בין החיים שלך ובין העבודה שלך". נכון, לא כולם יכולים לגור בעיר, ונכון, חלקנו מעדיפים לגור בפרברים, ולטפח בית עם גינה, מטרז' סביר ובלי זיהום אוויר. זו בחירה לגיטימית. בדיוק כמו הבחירה בעבודה בה אנו לא נהנים, כדי שנוכל לפרנס את החיים שלנו, שמתחילים מהרגע שאנחנו חוזרים הביתה. אבל על זה אנו נשלם מיסים. המס של לבלות יותר מחצי מהחיים שלך בלעשות דברים שאתה לא מגדיר כ"חיים". החיים, כך ממלמל אדם רוטשילד, הם מה שוקרה לי. ואם אתה בוחר לגור במודיעין, אז שעתיים ביום מהחיים שלך תעביר בדרכים. 

"הארץ", מעוז התל אביביות המאוהבת בעצמה כתמיד, הקדיש כתבה לנושא. הנושא הרשמי היה אחוז הגירושים הגבוה במודיעין, עיר העתיד. אך הנושא האמיתי היה "כמה משעמם לגור בפרברים – הנה, גם לנו יש אגרסטיק".

מודיעין ודומותיה (בדיוק הבנתי, לפני כמה ימים שבהלסינקי הייתי כ-5 פעמים, אבל מעולם לא ביקרתי במודיעין, או בשוהם, ובלא מעט קריות אחרות בישראל) הן צורת ביטוי אחת לנסיון להפריד בין החיים ה"אמיתיים", לבין מה שאנחנו חיים ביום יום. אותם אנשים שחיים בשביל החופשה שלהם, שהמחשבה של לחזור הביתה מהטיול הגדול מבעיתה אותם.

קובץ הסיפורים הקצרים של אסף ציפור, "מחוננים", שייך לז'אנר שאני לא כל כך מחבב. ז'אנר הצילום. אתגר קרת עושה את זה גם – מצלם מצבים, אנשים. מצלם בזווית מעניינת, מצלם בזווית ישרה, אבל מצלם, במילים. פחות דואג לנראטיב. אחת מהתמונות המעניינות ביותר ב"מחוננים", לפחות ממבט ראשון, מופיעה ב"גיימרים". "גיימרים" מתאר את קורותיה של חבורת D&D (מה שנקרא בז'רגון – פארטי), ברגעיה האחרונים. בסשן שבו הכל מתפרק. בניגוד לדוד גרוסמן, שגם הוא משתמש ב-D&D ומשחקי תפקידים אחרים כדי לתת לאסף את הטאצ' החנוני הזה ב"מישהו לרוץ איתו", אבל מסתפק בלא יותר מאשר ניימדרופינג זריז, ציפור שולט לחלוטין בז'רגון ובהוויה. אני אופתע מאוד לגלות שהוא לא שיחק, או משחק עדיין. תוך ספוילר קל – חלק ניכר מהדמויות ב"גיימרים" מרגישות שמיצו את המשחק בדמיון. שהם צריכים להתחיל את ה"חיים האמיתיים" שלהם, אלא שכוללים צבא, או מה שעושים כשלא מתגייסים לצבא. שבגיל 18 צריך להפסיק לשחק.

אותם אנשים שבורחים מהחיים שלהם לטיולים, יכולים לברוח למשחקי תפקידים. זה קל ופשוט. והדמויות של ציפור (אם לא ציפור עצמו), מרגישות שזה בדיוק מה שהן עושות – שה-D&D הוא בריחה, ושבשלב מסויים חייבים להפסיק לברוח. העניין הוא שמשחקי תפקידים יכולים להיות בריחה, בדיוק כמו שטיול יכול להיות בריחה. אבל הם לא חייבים להיות. המשחק הוא חלק מהחיים, והזהות שלנו כשחקנים היא חלק ממי שאנחנו. וזה מעולה. אנחנו מספיק מגוונים כדי שנהיה מסוגלים להכיל את עצמנו גם כאנשים שמשחקים משחק, וגם כאנשים שהולכים ללמוד, גם כבני זוג וגם כבוסים. זה לא כאילו יש את ה"אני האמיתי" שלי, שאותו אני חי במשך שעתיים ביום, אחרי שחזרתי מהפקק היוממותי. המסכות האלה, שבאיזו סדנה מישהו ניסה בכל הכוח להוריד מהאנשים, הם החבר הכי טוב שלי – לא כי אני מפחד להיות עצמי – אלא כי ככה אני יכול להיות עצמי. כל הזמן. רק כל פעם קצת אחרת.

מחשבה אחת על “יוממות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s