כבר כמה זמן שאני מפליטי פיסבוק. יצאתי מפייסבוק ממגוון סיבות, חלקן על גבול הדתיות. אך בדיוק כמו עם היחס שלי לדת, גם כאן אני לא מנסה להיות מיסיונר. מי שטוב לו, סבבה, לי לא היה. 
מדי פעם אני נכנס לשם שוב, רק כדי לבדוק אם העניינים השתפרו. הפעם האחרונה היתה לפני שבוע וחצי, לערך. נכנסתי (כי פייסבוק זה כמו הוטל קליפורניה – you can check out any time you like, but you can never leave), וחטפתי את הבומבה בפנים. אני חושב שהמונח המדוייק ביותר לזה יהיה "אגרופוביה". ברחתי.
כשאני נמצא בפייסבוק, אני חווה תחושה פרדוקסלית חזקה להפליא. מי שמכיר אותי אישית, יודע שאני ידידותי, חברותי, מתעניין. אולי קצת מוסח דעת, אבל דואג לחברי ולחייהם. אבל דברים כמו הניוזפיד של פייסבוק, או טוויטר, רק מדגישים שוב את אמרתו של ז'אן פול קשישה. הגיהנום הוא הזולת, או אולי במקרה של טוויטר – הזולת הוא הגיהנום. החיים של אנשים באינטרנט לא מעניינים אותי. אני ממעט לקרוא בלוגים , גם של חברים קרובים, שעוסקים באופן ישיר ועיקרי בחייהם. גם הבלוג הזה עוסק בחיי האישיים רק לעיתים נדירות. אני נוכח בו, כמובן, אבל אני מספק בו משהו מעובד, מלוטש יותר. הבלוג מהווה מבחינתי מקום שבו אני יכול להביא לעולם מחשבות, רגשות והגיגים שלי, אבל אני מטריח את עצמי, ועושה איתם משהו. אני מעבד אותם, מזקק אותם, ובכך גם אני וגם מי שקורא את זה מקבל ערך נוסף, מקבל פוסט כתוב טוב יותר, או מחשבה מחודדת או עשירה יותר. בגלל זה ממוצע העדכונים שלי הוא פעם בשבוע, שבועיים.
משהו במדיום הקצר הזה, של סטטוס ליינים וטוויטים, משהו במיידיות הזאת, ובכך שיש כל כך הרבה טוויטים ולחץ לעדכן כל הזמן, גורם למידע הזה להרגיש, לי, לפחות, כמ
ו נפיחה, יותר מכל דבר אחר. יש קצת לחץ בבטן, והופ – טוויט חדש. לא צריך לעשות שום דבר – זה כבר יצא לבד, לא צריך להתאמץ, לא צריך ללבוש חולצה או מכנסיים, גם תחתונים בסלון זה בסדר. כי כולם גם ככה הורידו חולצה.
כשאפגש עם חבר, ונדבר על חיינו, ייתכן ואקבל מידע שאוכל לסכם אחר כך כשורת סטטוס בפייסבוק, או כטוויט ("אריק בדיכאון כי החברה שלו עזבה אותו"), אבל החוויה של לקבל את המידע מאריק בעצמו, כשאריק צריך לטרוח לנסח את הדברים, לתת מעצמו, עושה את זה שווה, מעניין.
יכול להיות שאני מיושן. למרות שעל הנייר אני early adopter קלאסי, יכול להיות שהמעבר לגיל שלושים מקרב אותי עוד טיפ טיפה לזקנים האלה שממורמרים על הצעירים עם הטוויטר ומוזיקת הרוק שלהם. יכול להיות שאני עוד לא מוכן להיות חבר בתודעה הקולקטיבית, שבה כל הבזק מחשבתי של כל אחד מחברי משודר ישר גם למוח שלי. או שסתם הפלצות המוניות זה לא הקטע שלי.
קורות ממלכת עילם 
האמת? מילים כדורבנות.
או בפייסבוקית:
Jonathan Silber likes this.
או בטוויטית:
RT @fuzzyber Twitter is like farting!!!11 hahahahaha
אני איתך. בדיוק חשבתי השבוע איך כמה מהבלוגים האישיים שאני קוראת הפכו לטוויטר לעניים. כאילו אף אחד לא מסוגל יותר לזכך מחשבה ולדון בה ובמשמעויותיה. רק להוציא חלקיק ולהמשיך הלאה, בלי לעצור ולחשוב.
לא ברור לי הענין הזה, אבל אני גם לא נוכחת בו, ואולי בגלל זה לא נסחפת עימו.
הייתי כותב שזה פוסט מצויין, אבל מה אתה צריך אותי בכלל, חי לך שם ביקום מרוחק. אם היינו יושבים לבירה הייתי אומר שזה פוסט מצויין. 🙂
מה שג'ונס אמר, רק בלי כל הסימני קריאה והאינטרנטית.
ואולי ככה הילדודס היום מתקשרים – בפלוצים רגעיים.
2.5 המשפטים בטוויטפייס הם פשוט 2.5 משפטי ברברת שחוגגים את ה"אני" של בעליהם – "אני ואני ואני". אין מה לחפש שם יותר מזה. תקרא לזה זילות של המילה הכתובה, והם יקראו לך זקן.
זה גם פחות מטריד ממה שזה נראה. האם כל אחד מאושיות הטוויטר האלו יכלו להתנסח טוב יותר במדיום אחר? או שפשוט הקשקוש האגוצנטרי הזה הוא כל כך קל ליצור (וגם להתעלמות) שכל אחד מרשה לעצמו. אני רוצה להאמין שאף טולוסטוי לעתיד לא אבד כי הוא התרגל להתנסח ב"טוויטרית".
בדיוק חשבתי על זה היום שיש בטוויטר את האיכות של "קמתי התקלחתי צחצחתי שיניים גירדתי באף". אני עדיין מנסה להבין על מה ולמה.
איכשהו בפייסבוק יצא לי פתאום להתחבר לאנשים ביבשות אחרות, שלא יכולים לקרוא עברית, שהמדיום והבדיחות הקטנות והשיתופים של המוסיקה או הסרטים קירבו ביננו.
נחמד לגלות אותך מר דוב. 😉
בפייסבוק זה יותר נורא, כי חלק גדול מהמידע שבו אנחנו מוצפים בכלל מיוצר על ידי המערכת… נרשמתי לטוויטר, באמת, בעיקר בגלל שמן הסתם אצטרך להכיר את הפלטפורמה הזאת בשביל העבודה, אבל נשבע באלוהים – אין לי מושג למה זה טוב. היוצא מן הכלל היחיד זה הסיפורים הממש קצרים שג'וני כותב שם.
אה, ונחמד להתגלות, כמובן ("גם אני לא יכול להקיף דב, 365 מעלות, תמיד יש איזה סדק קטן שדרכו הוא יכול להתגלות?" )
אולי זה רק אני שמסתכל על העניין ככה, אבל זכור לי היטב שאפילו (אפילו?) באולטינט היה פורום I_IdleChat ובו היינו "מפליצים" בלי הפסקה, עד שבא ברוך קרוטמן והקים את קלאב1 ופתאום כולנו דרשנו מעצמנו להיות נורא איכותיים. זו נראיתנשמעת לי תנועה טבעית, כל נוער מדבר שטויות, היום יש מסה קריטית של "נוער" אבל נדמה לי שהתנועה היא בדיוק אותו הדבר.
נתחיל עם זה שגם נפיחה היא תנועה טבעית. אבל הבעיה היא שחלק מהנוער הזה הוא כבר מזמן לא נוער, וחלקו מתבלבל בין תקשורת לנפיחות. יכול להיות שזה רק אני, הופך לקשיש רטנן.
קראתי את זה ונזכרתי בפוסט שלך.
מסתבר של"נפיחה" יש גם מונח אקדמי: semiotic promiscuity (שהוא לכשעצמו נפיחה לא קטנה).