כל מי שמסתכל קצת על ישראל, מודל 2009, יודע שזה לא יכול להיות באמת, המדינה הזאת. באיזשהו מקום, כולנו מחכים לרגע שבו יצפאן או יגאל שילון יצאו מאחורי הקלעים, ויראו לנו שהכל זה חלק ממצלמה נסתרת.

אולי זו תחושה שמתגברת אצלי כל שנה ככל שהחום ואחוזי הלחות עולים. ואולי לא. בשבועות האחרונים מדינת ישראל, או הייצוג של מדינת ישראל בתקשורת, עובר מטאמורפוזה. אנחנו כבר לא מדינה. אנחנו משחק augmented reality. למי שתהה מה זה אוגמנטד ריאליטי – זה כשהמשחק משולב עם המציאות, וקשה להבדיל בניהם. "המשחק", הסרט עם מייקל דגלס ובובת הליצן המפחידה, הוא דוגמה מצויינת לזה. כנראה שכאן אצלנו בלבאנט החליטו שלא מספיק מעניין, ולא מספיק מוזר, ולכן צריך גם להפוך אותנו למשחק אוגמנטד ריאליטי. כי אין לי שום הסבר אחר לזה שדמות פיקטיבית מקבלת, לאורך זמן, כותרות רציניות בעיתון הכלכלי הכי נקרא בארץ. בגלל שעוד יש לי איזשהו קשר לתעשיית הטלוויזיה, אז אני יודע שתומר לוי, שלפי הכותרות בדה מארקר הוא חבר של ביבי,  משקיע בעראק, והפסיד כסף אצל מיידוף, הוא דמות בדיונית. אבל אם הייתי רק טיפ טיפה יותר מנותק, נגיד אם כל הסיפור הזה היה קורה בעונה הראשונה של "מסודרים", שכלל לא הייתי מודע לקיומה, אז הייתי יכול לחשוב שתומר לוי באמת חבר של ביבי, באמת הפסיד קצת אצל מיידוף. אוגמנטד ריאליטי, בחסות קבוצת שוקן.

עכשיו, אני האחרון שאלין על זה שאנשים רציניים משחקים משחקים. לדעתי עוולות העולם כולם רובן נובעות מכך שלאנשים אין יכולת לצחוק על עצמם ועל הז'אנר שבו הם פועלים. מצד שני, יש גבול מסויים שבו בדיחה הופכת מקטע, לגימיק, לפאטתית. יכול להיות שמה שמוסיף לעיקום האף שלי, הוא לא רק עצם הבחירה להפוך את חיינו למשחק מציאות מדומה, בלי לשאול אותי, אלא הבחירה התוכנית.

אל תבינו לא נכון – "מסודרים" היא אחלה תוכנית, כל עוד אתה מסוגל לצחוק על עצמך. אם אתה פמיניסטית זועמת שחושבת שבלייזר זה זוהמה משפילה ומחפצנת, אז אין לך מה לעשות עם "מסודרים". תומר לוי, הוא אסי כהן, הוא אחלה דמות. אבל באובססיית המסודרים הזאת יש את אותו ניחוח קל של הערצת הפריץ שמתלווה לכל תופעת ג'ף פולבר. ג'ף פולבר הוא איש נחמד עם לב רחב, שארוחות הבוקר מלאות הנטוורקינג שלו הפכו אותו לתופעה תקשורתית שמתחרה באורן זריף. פולבר עשה מכה מלזהות נישה ספציפית (VoiP), ולהתחרע עליה בכל דרך אפשרית. מהרגע שעשה מכה הוא, מבחינת התקשורת, מהווה סמכות לכל, בדיוק כמו תומר לוי, שעשה מכה כל כך חזקה שאיפשרה לו לעוות את מרקם המציאות, ולהפוך לילד אמיתי.