שורות פקודה, שרירים מולטי פונקציונלים ובהמות

ניל סטיבנסון, שאפילו יש לו טאג כאן בבלוג, הוא סופר ועיתונאי מבריק, שמתעסק המון בהיסטוריה, חברה וטכנולוגיה. הרבה פעמים יש לו יותר דברים מגניבים להגיד מסיפור שעוטף אותם, אבל לא נורא. אחד המאמרים הראשונים שלו, מ-1999, "In the Beginning was the Command Line", עוסק בהיסטוריה של מערכות הפעלה, בעצם ב"מה זה מערכת הפעלה". אחד הנושאים העיקריים שנדונים שם, גם אם המילים הם אחרות, הוא הסובלימציה שמערכות הפעלה עוברות. ממצב שבו צריך להזיז פיזית דברים כדי שמעגלים יסגרו או המחשב יבצע פקודות כלשהן (למשל, בכרטיסי ניקוב), למצב שבו אפשר לכתוב אותם בשורת פקודה (דוס, טרמינל של לינוקס), למצב שבו יש מטאפורות גרפיות. גם במישור הפיזי – ב-Thinkpad שלי אני אפילו כבר לא צריך להזיז את העכבר מלוא התנועה – יש את הדגדגן האדום הזה שיושב במרכז המקלדת, וכל מה שעלי לעשות הוא לרמוז לו, בתנועה העדינה ביותר של קצה האצבע שלי, לאן אני רוצה שהעכבר יזוז.

נכון ללפני שנתיים (לפני הופעתו של האייפון בחיינו), ככל שהממשקים היו מתקדמים יותר, כך הם הלכו וצמצמו את תפקידו של הפיזי, של הגוף. עוד פלך הצטרף לממלכה הגדולה שנבנית כאן בשנים האחרונות: ממלכת התבונה הטהורה.

זה לא שלגוף אין נוכחות בחיים שלנו. הרפואה התקדמה, ברוך השם. אפשר לרפא המון מחלות. אבל נראה כאילו יש מאמץ מכוון, כמעט קונספירטיבי, להתעלם מתפקידו של הגוף, הפיזיות, באושר שלנו. האושר, כפי שמוטף לאדם המודרני, מגיע מהשכל, מהנפש, מהרוח. הרוח נעלית, הגוף הוא בזוי. השכל גבוה, הגוף נמוך. בבית הספר, הפונקציה שאמורה להיות, מבחינת המדינה, זו שמעצבת את הילדים שעוברים דרכה ונותנת להם את הכלים לחיים, יש בשבוע כשעתיים של שיעורים שקשורים לגוף (שיעורי ספורט המגוכחים), לעומת כשלושים שעות שבהם מתעסקים בדברים של שכל. מבלי לדבר בכלל על מה לומדים בשאר שלושים השעות האלה, האמירה ברורה: מה שחשוב הם דברי בינה, והגוף – מיותר.

כשמישהו מרגיש אומלל, או תקוע בחייו, הוא ילך לפסיכולוג, ושם ינסה לפתור את אומללותו בשיחות, בניתוח, במילים. לעיתים נדירות בלבד הפסיכולוג יצווה עליו לרוץ 20 דקות שלוש פעמים בשבוע כחלק מהטיפול.

זה לא שאין התעסקות בחברה שלנו עם גוף וספורט. מפציצים אותנו ללא הרף במידע על חשיבות ההתעמלות, אכילה של פחממות מלאות, ואומגה שלוש, אבל לרוב בקונטקסט של "בריאות" ולא "אושר". אושר מגיע משלווה פנימית, מסדנאות רוחניות, מטיפול פסיכולוגי. אם האושר לא מסופק לנו על ידי השכל, אנחנו מרגישים שאנחנו מרמים.

מגיל מאוד צעיר היה ברור לי שאני חכם, ושמן. היה ברור לי שיש דיכוטומיה בין העולם הפיזי, עולם הספורט, ובין עולם השכל, ובגיל מאוד צעיר החלטתי באיזה צד אני נמצא. רוב חיי העברתי הרחק מכל עיסוק ספורטיבי. אני לא משחק כדורסל או כדורגל עם החברה, משעמם אותי לראות את זה אפילו. לחדרי כושר הבלחתי ספורדית על מנת לעזור לי לשלוט במשקלי, אבל היה ברור לי לחלוטין שאני לא בסביבתי הטבעית, שזה לא באמת בשבילי החרא הזה.

כשביקרתי בסיאטל, לפני כשנה, נדהמתי. תרבות הספורט שם, לפחות אצל החצי הלא מקועקע-ומעשן-עצמו-למוות, היתה משולבת כל כך עמוק ב-DNA של האנשים איתם הסתובבתי, שהיה להם מוזר באותה מידה לחשוב על אנשים שלא שותים כמו על אנשים שלא מתעמלים. הם לא היו מז'אנר האובססיבים לכושר. הם פשוט עשו דברים – התחרו באופניים, טיפסו על סלעים, עשו קיאקים. חזרתי לארץ וניסיתי לשנות גישה.

אין מה לעשות, ספורט מקדם את רמת האושר. בשנה האחרונה, יש מתאם מובהק וחיובי בין הפעמים שבהם הצלחתי להכניס את עצמי לשגרה של ספורט אמיתי (אמנות הלחימה שלי היא לא ספורט אמיתי), ובין תקופות שבהם הייתי מאושר, פורדקטיבי, יעיל. ספורט הוא לא תרופת פלא, אבל הוא לא רחוק מזה לפעמים.

אז אם שקלול הגוף בתוכנית האושר שלנו מסוגל להעניק לנו כל כך הרבה, למה לא עושים את זה יותר? מה פשר הקונספירציה הזאת, שבה שני הצדדים, צד ה"גוף" וצד ה"נפש" עובדים כל כך קשה על לשמר את הגבולות? אני לא יודע. השאלה המעניינת יותר שנגזרת מכל הסיפור הזה, היא שאלת "למה החיים קשים". אם אכן ספורט כל כך טוב לנו – לגוף ולנפש, אז למה אנחנו כל כך מתקשים להתעמל, להתמיד? גם אחרי שהבנתי את החשיבות של הספורט לאושר האישי שלי, היו תקופות שבהם הזנחתי את עצמי.

ייתכן והחיים נבנו בכוונה כדי שיהיו קשים. שנתאהב באלה שלא אוהבים אותנו, שהאוכל המשמין יהיה הטעים ביותר, שנתעצל דווקא לבצע את הדברים שהכי בריאים לנו. יכול להיות שזה ה"מותר האדם מהבמה", העבודה ה"רוחנית" שלנו, האתגר שלנו כבני אדם להתעלות על ברירות המחדל שלנו. יכול להיות שמדובר בשריר, שריר ההתעלות, וככל שאנחנו מאמצים אותו יותר אנחנו הופכים ליותר בני אדם, ופחות חיות. ויכול להיות שהשריר הזה הוא רב שימושי – הוא מתחזק כתוצאה מהתעמלות, אבל הוא תורם גם לפעילויות אחרות שלנו מקטגוריית ההתעלות.

10 מחשבות על “שורות פקודה, שרירים מולטי פונקציונלים ובהמות

  1. למעשה, פסיכולוגית (אכן, באזור סיאטל) אמרה לי פעם בדיוק את זה: "צאי לריצה, 20 דקות, 3 פעמים בשבוע." היא הסבירה שיש מחקרים שמראים שזה מקל על דיכאון יותר מכל נוגד-דיכאון כימי.

    צדקה.

    אבל גם הליכה פועלת.

  2. עם כל הטיעונים שהבאת, אני עדיין חושב שהחברה המודרנית שמה המון דגש על הגוף והאספקט הפיזי. יופי חיצוני, כוח פיזי – כל אלה מודגשים בכל פינה ואספקט של התרבות הפופולרית, למרות הדגש של מערכת החינוך על לימוד טקסטים וחשיבה. ואולי אפילו בגלל זה, יש ריאקצה כנגד.
    כמו שאמרה שונרא, דווקא בארה"ב אני חושב שיש יותר מודעות ליתרונות הנפשיים של ה-corpore sano, לעומת ישראל שם האספקטים הגופניים הם עדיין מוצגים כמנוגדים לשכלתנות, ולא משלימים אותם.

  3. ברור ששמים המון דגש על הגוף, אבל כל הדגשים הם בדיוק כמו שאמרת – בריאקציה, כקונטרה לשכל. ויותר מזה – ממעטים מאוד לרוב לדבר על התרומה שלו לאושר האישי, מעבר לזה שעדיף להיות בריא ויפה מאשר חולה ומכוער. אני לא יודע אם אני שמח או לא שמח מזה שלא מתעסקים עם גוף בבית הספר. מצד אחד – חבל, מצד שני – מערכת החינוך (בישראל, לפחות), הצליחה להרוס כמעט כל דבר שהיא נגעה בו, אז אולי עדיף שלא.

  4. נשמע כמו עניין כימי. ולמה NO PAIN – NO GAIN? כי האבולוציה לא מטומטמת – אתה רוצה להרגיש טוב, תעשה משהו בשביל השרדות הגזע. ורצוי שיהיה קשה ומועיל.
    אצלי בבי"ס, אגב, לצד שני שיעורי ספורט מזעזעים שניסו להביא אותי לעבור טירונות 02 בכבוד (ונכשלו), היה בקושי שיעור מוזיקה (עלוב מאד) אחד. ככה שאני לא בטוח שתוכנית הלימודים ביה"ס מונעת מאידיאולוגיה של הזנחת הגוף, נראה לי שהיא מזניחה את רב העולמות במידה שווה.

  5. הגוף שלנו מתוכנת, גנטית, לעצלנות ואכילת-יתר – רצוי של מזון עשיר בשומן, חלבונים, קלוריות ומינרלים (כן, מלח. רחוק מהים יש מעט מלח).

    הגוף שלנו _ל_א_ מתוכנת, גנטית, לחיות בסביבה מודרנית, עניה בסיבות לפעילות גופנית מאומצת שהיעדרה מזיק לבריאות.

  6. פוסט משובח! נושא שמאוד קרוב לליבי. כנער אהבתי לרוץ (והיתה לי הפריבילגיה המפוקפקת לגור במושב, עם שדות ושבילים). אני לא אוהב את חדר הכושר, ובשנים האחרונות קפוירה ואופניים היו בשבילי המסגרות להניע את הגוף.
    הרבה אנשים תופסים את הפעילות הגופנית כמטלה – כמו דיאטה והתאפקות. מזלי שפר, כי הקפוירה בשבילי היא גם פעילות גופנית וגם תענוג. אני חושב שיש תחליפים מספקים לחדר הכושר – מחול, אומנויות לחימה, יוגה, שחייה… (ועוד רבים וטובים). לי קשה מאוד לגרור את עצמי לפעילות (אפילו קפוירה) אם זה מתחושת חובה ולא מתוך השתוקקות לעשייה עצמה ולתנועה.

    באופן ספציפי יותר אני מבדיל בין מחול, יוגה ואמנויות לחימה לסוגי ספורט אחרים – כי לדעתי התנועה במחול ובאמנויות לחימה משחררת מאוד את הגוף ומשנה דפוסי שימוש בו גם מחוץ לפעילות הגופנית עצמה (ואפשר להרגיש את זה כשיוצאים לרקוד למשל). אולי אני מכליל, יכול להיות שקפוירה דומה יותר למחול בהיבט הזה (מה דעתך?). אני חושב שכמעט כל אחד יצא נשכר מלמצוא את צורת התנועה שמתאימה לו.

    ולסיום שאלה – למה אתה לא רואה את אומנות הלחימה שלך כספורט אמיתי?

  7. לצערי אני מקצר עכשיו.אולי ארחיב אחרי זה.
    ראשית,מעניין ומהנה,הסב לי הנאה בקריאתו.
    לעיקר,
    ספורט-פעילות מובנית בה עוסקים בהכנה ובביצוע תחרויות.לכן גם תחרויות פוקר,ירי,שחמט,ועוד בקטגוריה של ספורט.
    פעילות גופנית היא ההגדרה המועדפת בעיניי.
    כושר גופני,מהווה קטגוריה ספציפית בפעילות גופנית שמטרתה לקדם ולשכלל את יכולות התפקוד שלנו.ביום יום,ובפעילויות שונות (ספורט).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s