במכוניות שלנו יש את משענת הראש הזו, המתכווננת. היא שייכת לקטגוריית ה"דברים שאנחנו בכלל לא מודעים לכמה הם פועלים", בחיינו. הרי אנחנו כמעט אף פעם לא מתרווחים ומשעינים את הראש לאחורה. אך מי שרוצה לנסות, מוזמן להסיר אותה למהלך נסיעה אחת, ולראות כמה פעמים הראש שלו נזרק אחורה, כמה פעמים היא צריכה לאמץ את שרירי הצוואר, הכתפיים, כדי לייצב אותו. ולמרות זאת, היא רחוקה מהמודעות שלנו, היא שקופה לנו, כמו השרירים המייצבים בגוף, שתומכים בנו.

חבר נפל השבוע, ואנחנו, החברים, נאלצנו לתפוס אותו. הנפילה הגיעה אחרי כמה חודשים מעורערים. לאותו חבר אין משענת ראש באוטו של חייו. אותה משענת שכל כך ברורה לרובנו, שתייצב אותנו אם נמעד קלות,שאנחנו בכלל לא חושבים עליה. ההורים שלנו, המשפחה שלנו. כולנו חושבים תמיד במונחים של רשת בטחון, אבל  רשת בטחון, זו שתופסת אותך שניה לפני התרסקות טוטאלית, גם חברים יכולים לפרוש, להחזיק.  אם תיפלי באמת, החברים הקרובים יתפסו אותך, כי נפילה אמיתית היא דבר גדול, מובחן. כשאנחנו נופלים פיזית, הידיים שלנו נשלחות קדימה לתפוס אותנו. אבל במעידות קטנות, השרירים הפנימיים, הטלפון הקטן לאמא או אבא לעצה, תמיכה או חילוץ קטן, מייצבים אותנו. וכשאין אותם, מעידות קטנות מצטברות מהר לנפילות גדולות.

הרגשת חוסר האונים מצד התופסים, היא קשה. כי גם אם יש הקלה ראשונית על זה שתפסת את הנופל בזמן, או קצת אחרי, עדיין ברור שרשת הבטחון לא מהווה תחליף למשענת הראש. וכשמביטים למעלה, מבינים שעם כל הכבוד למדינת הרווחה, אין יותר מדי גופים בסביבה שיכולים להוות תחליף לאותה משענת.