בגיל 21, כמה חודשים אחרי שהשתחררתי, החלטתי לעשות את צעד מרדני, ולעבור לדירה לבד. כל כך מרדני היה הצעד הזה, שעברתי כל הדרך מכפר סבא, לרעננה. אני וג'יימס דין אחים, חברים שלי. למרות המרדנות הבורגנית שלי, עניין ה"לילה ראשון בלי אמא" הורגש הייטב. זה לא שלא ידעתי איך להתנהל בלי אמא – ידעתי לבשל, ידעתי לשטוף כלים, וידעתי שאם מביאים לאמא את הכביסה ביום שישי, יש סיכוי לקבל אותה נקייה ביום ראשון. מה שלא ידעתי, זה כל הדברים הקטנים. איך מתמודדים עם הארנונה, עם וועד הבית, או עם תשתיות בעיתיות. אני זוכר עסקה מפוקפקת מאוד שעשיתי על ארון בגדים. שילמתי את כל הסכום מראש, והארון המדובר כנראה נבנה מעץ ברזל שיובא לארץ בקאנו שנחתר בידי בן ראש שבט, המסאי, שמפחד ממים, כי אין לי שום דרך אחרת להסביר למה לקח שישה חודשים לבנות אותו. מה שכן היה מעניין היתה דרך ההתמודדות שלי – פשוט חיינו במעין קן כביסה שכזה, חמים ונעים. בקיצור – הדרך לעצמאות רצופה בחוויות לימודיות. העל הדרך אתה גם מבין כמה בעצם דאגו לך אצל אמא.

המעבר מבלוגלי לבלוג עצמאי מזכירה קצת את המעבר שעשיתי בגיל 21. נשארתי באותה שכונה, הכל נראה פחות או יותר אותו דבר (למרות הפיתוי שבלהחליף המון תבניות כל יום, רק כי אפשר), פשוט שום דבר לא עובד. טוב, שום דבר זו הגזמה. רן יניב הרטשטיין עשה עבודה טובה מאוד ביצירת המדריך התקנה שלו ל-WP. אם אני מסוגל, אז כל מי שיש לו בקיאות מינימלית במחשבים מסוגל להתקין וורדפרס. כל הסיפור הזה מעורר תהיה: למה מישהו עדיין משלם כסף למעצבי אתרים? כל כך קל היום להרים אתר מרשים, מעוצב יפה באמצעות וורדפרס. גם הדיוט, בהנחה שהוא יודע לעקוב אחר הוראות, יכול להתקין WP ולעצב אותו כרצונו בכמה שעות. האם מישהו בכלל עדיין משלם למעצבי אתרים?

הבעיה מתחילה בכל מני פיצ'פופצ'ים קטנים שכאלה – עורך הטקסט שלא עובד כמו שהתרגלת, קטעי הווידאו שפתאום הפסיקו לעבוד, הכביסה שלא מכבסת את עצמה. לילה ראשון בלי אמא. היה צריך לקרות מתישהו.