כדי לרצות את אלוהי הגוגל, הלכתי ומחקתי כל פוסט בממלכת עילם הקודמת, זו שהשארתי בבלוגלי. גוגל, כמו רוב האנשים, אוהבים שדברים הם החלטיים – היה להם קשה עם ממלכה שמתקיימת בשני מקומות שונים באינטרנט. לכן הלכתי, ומחקתי.

מאז שאני זוכר את עצמי, אני מייחס, במקום קטן ולא מאוד הגיוני בנפשי, תכונות רגשיות לחפצים. לא כל כך "הדובי שמח כי הוא קיבל לאכול", אלא יותר "הסבון בכה מאוד, דני לא רוצה בי עוד". הרגשתי את העצב של חפצים שמרגישים זנוחים, נטושים. גם לאחר שהייתי מקבל צעצוע חדש, טוב יותר מקודמו, הייתי מקפיד לא לזרוק את הקודם לפח, ואפילו לשחק איתו, שלא ירגיש רע.

עברתי המון דירות בחיי. עלינו לארץ, נסענו ללונדון, חזרנו לארץ, רעננה, פירנצה, תל אביב. ובכל פעם, לפני המעבר הסופי, יש את השלב הזה שהדירה כבר ריקה. כמעט ריקה. והמסדרונות ספוגי הזכרונות מופשטים מהחיפויים שלהם. כמו לראות גופה בלי בגדים. תמיד, בכל מעבר דירה שהייתי חלק בו, תמיד נשארים כמה חפצים. חלק מהאנשים משאירים אותם במודע, חלק "שוכחים" אותם. ספל ישן, מטאטא מרופט, מאוורר שכבר אין בו צורך, אולי ספר או כיסא. אלה החפצים העזובים, והם תמיד מעציבים אותי.

מאחר ובבלוגלי אין פונקציית מחיקה המונית של פוסטים, הייתי צריך לעבור ולמחוק את כל הפוסטים שלי באופן ידני. הרגשתי כמו ב"שמש נצחית בראש צלול", שהזכרונות של ג'ים קארי נמחקים אחד אחד, והוא מתחנן, בסוף, שישאירו לו רק עוד זכרון אחד, שגם הוא בסוף נמחק. ברור לי שאני סנטימנטלי. הכל מגובה, הכל קיים כאן, בבית החדש. אבל עדיין. להסתובב עכשיו בדירה הריקה של הממלכה הקודמת שלי מזכיר לי שבעוד חמישה ימים הארגזים של ביתי הפיזי ישונעו, וגם אני אחליט איזה חפצים אני נוטש מאחורי.