קומקומים, כלבי ים, וסטאלין

בחודש וחצי האחרון, אני קם פעמיים בשבוע ממש מוקדם (היד הקטנה של השעון מצביעה על שש), ונוסע לרמת השרון, להתאמן בקומקומים. הקומקומים, או בשמם הלועזי Kettlebells, הם סוג של משקולות רוסיות – תחשבו על כדור תותח עם ידית נשיאה של מזוודה. כמיטב המסורת הגוטמנית, אם יש משהו חדשני שרק עשרה אנשים בארץ מכירים, אתם יכולים לסמוך על כך שאני אהיה האיש האחד-עשרה, ושחמשת הבאים יבואו דרכי. הקומקומים הובאו למערב על ידי פאבל, הרוסי הרשע. פאבל הוא רוסי, רשע, ומודע לחלוטין לפוטנציאל ההומוריסטי שמצוי בשתי התכונות הראשונות. התוצאות של האימון מבורכות. אני מרגיש איך הגוף שלי משתנה, נהיה חזק יותר, ובמובנים רבים, מאושר יותר.

מה שכן, האימונים קשים לאללה. תחשבו על להניף כדור תותח בין הרגליים אל עבר החזה, וחזרה, במשך כמה דקות רצוף. או לקום משכיבה תוך שאתה מחזיק את אותו כדור מעל ראשך. התחלתי את האימונים עם משקלים נמוכים – 6, 8 קילו. זה היה קשה. בשבועות הראשונים שפכתי לאגר בערך באמצע האימון. אני עדיין בשבועות הראשונים. לאט לאט אני מעלה משקלים. כל קפיצת מדרגה (מ-6 ל-8, או  מ-8 ל-10 ק"ג, נגיד), היו כניסה לעולם חדש של כאב.

סטאלין אמר פעם שמוות אחד הוא טרגדיה, ומיליון – סטטיסטיקה. כשאנחנו רואים אתלטים באולימפיאדה, אין לנו בסיס התייחסות חוויתי ליכולות שלהם. מבחינתנו, הם סטטיסטיקה. עם הקומקומים, אני רואה אנשים באינטרנט שעובדים עם משקלים מטורפים – הנפות עם 24, 36, 48 קילו, בזמן שאני נאבק עם 12, 14 קילו. זה כבר לא "סטטיסטיקה". את זה מרגישים.

במקביל, התחלתי לצפות בסידרה של דיסקברי, שמלווה כיתה של ה-Navy SEALs, לאורך הטירונות שלהם. אני יושב מול זה, פעור פה. הדברים שהאנשים האלה עוברים הם בל-יאומנו. ברגע הראשון של הטירונות, מעירים אותם ברבע לחמש בבוקר, ומכריחים אותם להתפלש בבוץ, לעשות שכיבות סמיכה למשך איזה שעתיים, בשיא הקור, תוך שמשפריצים עליהם עם צינור וצועקים עליהם. 75% מהאנשים נושרים מטירונות של ה-SEALs (שנקראת BUDS), והנושר הראשון עשה זאת כמה דקות אחרי שהסיוט הנ"ל התחיל. וזו באמת, באמת רק ההתחלה. משהו באיך שהסדרה עשויה מעביר מאוד את הפן האנושי בתהליך הזה. אתה מבין כמה קשה להם.

המרחק בין חווית המאמץ-שופך-הלאגר שלי, ובין המתאמנים הקטלבלס הרציניים ומשתתפי טירונות כלבי הים, גרמו לי להרהר בכמה רחב הספקטרום האנושי. איפה אני, ואיפה הקצה. אני נשפך אחרי שעה של אימון, מתנשם כשאני עולה שלוש קומות ברגל, והאנשים האלה עוברים 5 ימים רצופים בלי שינה שבהם הם רצים, סוחבים גזעים, שוהים שעות בים קפוא. ברור לי לחלוטין שאני הייתי פורש תוך דקות. אני *באמת* לא מסוגל לדמיין, מה זה לעשות כמה שעות של הנפות קומקומים עם 36 קילו. לא מסוגל. להבדיל, כשהתחלתי להתאמן, כחגורה לבנה, יכולתי בהחלט לראות הדרך לחגורה שחורה, ואת עצמי שם. זה לא נראה לי בלתי אפשרי או הגיוני.

יש תחומים שבהם הספקטרום הוא לא כל כך דרמטי. ההפרש המקסימלי בין אנשים גבוהים מאוד לאנשים לא מאוד גבוהים עומד על בערך מטר. איש בגובה 2.5 מטר גבוה ב-75% מאיש שגובהו 1.5. אבל ספקטרום היכולת הפיזית, ובנינו – היכולת המנטלית, נע על אלפי, אם לא עשרות אלפי אחוזי הפרש, אם בכלל אפשר לכמת את זה.

במידה מסויימת, התקנאתי בכלבי הים. כולנו מכירים סיפורים על ניצולי שואה שעשו דברים מדהימים, אבל להם לא היתה ברירה. אנשים בוחרים להיות SEALS, ובוחרים להניף קומקומים כבדים. המטרה של שלושת השבועות הראשונים ב-BUDS היא לראות מי מסוגל להתעלות, לתת לכוח הרצון שלו להיות זה שקובע את גורלו, ולא לחולשות הגוף. מי מסוגל להניף את עצמו מעלה, לנצח את עצמו. אנשים ששרדו את זה, אני בטוח, יכולים לעשות הכל, ואני לא שם.

אני תוהה מה הופך אנשים לכאלה שיכולים. האם זה ההשענות על משהו גדול יותר מהם – מדינה, אלוהים? האם זה כוח פנימי שמרים את עצמו בציצית שערו, שפשוט יש לאחדים ואין לאחרים?

אני לא יודע. באמת. יכול להיות שאגלה, כפי שטוענים חלק ממכרי, שהאתגר האמיתי הוא יכולת ההתמדה לאורך הזמן. יכול להיות שאם פשוט אמשיך להניף קומקומים פעמיים-שלוש בשבוע, יום אחד בעוד שנתיים שלוש, אני אסתכל מסביבי, ואראה שאני מניף 32 קילו כאילו היתה משקולת של 8.

6 מחשבות על “קומקומים, כלבי ים, וסטאלין

  1. "אימון מכה שורש כשהוא מבוצע כראוי, בהתמדה ולאורך זמן" ((יוגה)פטנג'לי)

    להניף 8 , 14 או 36 ק"ג מעל לראש ולהוסיף לזה מרכיב של מהירות זה סוג אמירה. כמו שאני רואה ומרגיש את זה, אנשים שמתאמנים ב"קומקומים" הם אנשים מיוחדים, קבוצה של אנשים שלא הולכים בתלם כמו כולם, האימון עבורם זה סוג של אמירה.

    אחלה מאמר

  2. Kedorlaomer הגיב:

    היי אורי,
    אנשים מיוחדים יש בהרבה מקומות, אפילו אנשים יוצאי דופן. מה שבלתי נתפס בעיני הוא לא זה שאנשים עושים את זה, אלא הפער העצום שבין מה שאני יכול לעשות, ובין מה שאנשים בכירים ממני יכולים לעשות. שוב – ראיתי אמני לחימה מהמעלה הראשונה עושים דברים ונדהמתי, אבל יכולתי בהחלט לדמיין איך בעוד חמש, עשר שנות אימונים אני אעשה דברים שהם "בשכונה" של מה שהם עושים. לעומת זאת, רק המחשבה על לבצע 40 סטים של 7 Snatches ב-15 שניות, נראית לי מגוכחת, שלא לדבר על הביצוע של זה.

    וכן, אין ספק שכשאתה מביא לארץ משהו חדש, האנשים הראשונים שיתפסו לזה, יהיו אילו שבעגה השיווקית מכונים Early Adopters, שלרוב הולכים טיפה יותר בשביל הסלול טיפה פחות.

  3. אבשלום ביצ'קוב הגיב:

    אני חושב שאתה עושה טיפה רומנטיזציה של התהליך, איך אותם SEALS יחזיקו מעמד מול אסון משפחתי? (חס וחלילה וכו).
    או מול עוני נוראי?
    אני חושב שאנחנו יכולים לתאר קיומם של סט של תהליכים שמייצרים יכולות מסוימות, מה מידת ההשלכה מתהליך לתהליך, קשה לדעת לדעתי, יותר מזה לא בהכרח כל תהליך משתמש באותם כלים, ותכן שכלים שהשתמשו תחת סט מסויים של אילוצים לא יכול להתקייים תחת סט אחר או דורש מידה גדולה של הסתגלות אליו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s