עד לא מזמן, התחושה שלי היתה שמדובר במין משהו אינטרנטי שכזה. עולם התוכן באינטרנט הוא היום הדבר הכי קרוב למודל "שוק העבודה" כפ
י ששורטט על ידי מרכס. על כל משרת כתיבה מתחרים עשרות ילדים בני 22 עם מקלדת מושחזת, שמוכנים לעבוד בשביל כלום. כמה זה כלום? עורך ערוץ פופולארי להחריד, בעל וותק של כמה שנים בעבודתו, מרחף סביב השבעת-אלפים ש"ח לחודש, למשרה מלאה. אותו עורך שילש את הריטינג של הערוץ, בתקופת עבודתו שם, אבל זה לא עזר לו בשיט. כשהוא ביקש העלאה, אמרו לו שאי אפשר. הסאבטקסט היה ברור: אתה מוזמן לעזוב. יש תור של אנשים שמחכים להחליף אותך, בחצי כסף. אני מקבל היום פחות לכתבה ממה שקיבלתי ב-1992, כשכתבתי ביקורות משחקי מחשב ב"וויז".
אבל מסתבר שאני לא לבד. יורם קניוק מרוויח שקל וחצי לכל ספר שלו שנמכר. זה עצוב. ואני לא חושב שהצעת החוק האנכרוניסטית והמגושמת של ניצן הורביץ בנוגע למחירים הקבועים של ספרים ישנו משהו. כי תוכן הפך לעוד מוצר תעשייתי. תוכן הפך לקומודיטי. התעשייה צריכה תוכן, כדי שיהיה משהו בין פרסומות. בסופו של דבר, בישראל יש קומץ של שולטים בתוכן, כך שאין ממש לאן לברוח. הגענו לסטטוס קוו – אנשים יצפו בתוכן כי למרות כל האלטרנטיבות – ערוצי לווין, ובלוגים והכל, עם כל הביזור המופלא של האינטרנט, עדיין מה שרוב האנשים צורכים זה התוכן שמוכתב מלמעלה. האסימון שנפל בשנים האחרונות, שם למעלה, זה שזה לא משנה מה התוכן הזה, ולכן לא צריך להתאמץ. אנשים יראו. זונה לא צריכה להיות יפה, אתם מבינים. היא צריכה לתת עבודה.
אז אפשר לפרסם טקסטים בלי מגיהה. עורך לשוני זה מיותר. אפשר להרגיש בסדר כשהכותרת הראשית שלך היא על בר רפאלי או על זה שאסטרולוגים טוענים ששדים יבלעו את השמש. כל עוד יש מקום לפרסומות, זה בסדר. אפשר להצהיר בריש גלי שאצלנו "לא משלמים על כתבות" או "אני מוכן לשלם לך 100 שקל לטור". העורכים שאומרים את הדברים האלה מתביישים. או לפחות התביישו בהתחלה. הם יודעים שזה לא מה שהתוכן שלך שווה, אבל זו הדירקטיבה מלמעלה.
איך נראה מבנה הכוח הזה? מי נותן את ההוראה? מי זה אותו "למעלה"? 
כי כשאני מביט מסביב, אני רואה בעיקר אנשים שמתביישים בתופעה. אז המוזסים והחיים סבנים של העולם הם אלה שאחראים לתופעה? הם הרעים? מה יש אחי – כולה רוצים לעשות כמה ג'ובות – לא עסק לגיטימי? יכול להיות שהתשובה היא "לא". בדיוק כמו שקפיטליזם דורסני בעולם הייצור הפיזי, שמשוחרר מכל מעצורים, מוביל לסווטשופס, אז ככה גם בקפיטליזם דורסני בעולם התוכן. לא משנה התוכן, העיקר הפרסומות, המבצעים, המכירות. מטרת היזם, כמו שמלמדים בשנה הראשונה ברייכמן, היא להשיא רווחים.
ואם לשם זה הולך, אז יכול להיות שלא צריך. יכול להיות שכל המודל הזה של תוכן מסחרי, when taken far enough, פשוט לא עובד. אני מעדיף לכתוב את התוכן שלי כאן בחינם, מאשר לקבל עליו סכום מעליב.
יכול להיות שנצטרך למצוא מודלים חדשים, או אולי ישנים, לתמוך בתוכן שלנו, שלא דרך פרסומות ומפרסמים. יכול להיות שהיגע העת להחזיר את מודל הפטרון אה-לה מדיצ'י לאופנה. יכול להיות שתוכן לא צריך להיות יותר משחק של מקצוענים, אלא רק של חובבנים. יכול להיות שצריך לאסור את הסרסורים. כי יש תחושה שלהמשיך ככה אי אפשר. שמתקרבים לסוף. לסוף של התוכן.
קורות ממלכת עילם 
היה טוב וטוב שהיה. מה אתה אומר, נקים קיבוץ?
רק עניין קטן אחד: בזמנו, כשערכתי את וויז ואתה קיבלת את התשלום? זה היה על אף לחץ מאסיבי מלמעלה, של המו"לים שרצו לא לשלם כלום. הם רצו תוכן חינם.
כמו שאתה יודע, אני עברתי לעולם תרגום התוכן, כי שם עוד היו מוכנים לשלם. כיום מנסים לשמוט גם את זה מתחת לרגלי המתרגמים. לינקד אין רוצים שהמתרגמים יתרגמו בשביל הכיף, TED הכניסו לפעולה מערכת נפלאה שמותר לכל מי שרוצה פרסטיז'ה להשתמש בה.
זה מקרה פרטי של the tragedy of the commons: כל כותב (או כל מתרגם) מוכן לעבוד חינם תמורת ציפייה לעליית קרנו בעתיד. מה שקורה בשטח הוא שברגע שהכותב רוצה כסף, מחליפים אותו בעוד אופטימיסט עם מקלדת.
(ובינתיים: http://www.hahem.co.il/friendsofgeorge/?p=743 – כי הארי פוטר מסוכן מאוד, אם ילדים ערבים יקראו אותו.)
אלעד: רק אם אני ואתה בוועדת תרבות.
שונרא: יש משהו ממש מוזר בזה שאתה מספר סיפור נוסטלגי, ואז מישהו מהאנשים שהיו שם מגיב גם. אבל עדיין – תודה שנלחמת גם אז. אה, וברור שהארי פוטר מסוכן אם ילדים ערבים יקראו אותו. את יכולה לדמיין איך היתה נראית האינתיפדה אם לערבים היה גם קסמים?
אני חושבת שאנחנו נמצאים בתקופת מעבר. הג'אנרים משתנים, המודלים משתנים, הגישה למקורות מידע משתנות, כתוצאה מהטכנולוגיה. יש ניסוי וטעייה. כתיבה ביקורתית כמו שלך, על המצב הנוכחי, מאירה את הנקודות שאותן צריך לשנות. אני לא בטוחה שפטרון זה המודל שהייתי בוחרת. למרות תור הזהב לכאורה. צריך למצוא מודל אחר. ואני מסכימה שהמודל הנוכחי לא מספק.
לפי דעתי זו רק עוד דוגמה אחת מני רבות של הבנאליה של הרוע. כל אחד רק "עושה מה שהאנשים הרעים בקומות העליונות מבקשים ממנו" וחריגה מהסטנדרט דורשת מרטיריות.
יש איזו תחושה אירונית לקרוא על סוף התוכן בבלוג.
ז"א, יש 22 קופצים על כל משרת תוכן, כי התחושה היא, ולא מעט בזכות ה"בלוג" כתופעה, שכולנו יכולים לכתוב מספיק טוב, לא? עודף כושר הייצור נובע מהתחושה שאין בעצם חסם כניסה לשוק, אם ממשיכים בניתוח הכלכלי.
מכיוון אחר, זה בעצם הbacklash של כל הסיפור הזה של תוכן גולשים. פתאום נתנה לגיטמציה לשלב תוכן חדש-מגניב (וזול) כזה בתוך התוכן המסורתי. (מרקס היה משתעשע מאד מהיכולת של בעל העיתון להשכיל לנצל מהפכה כזו של תוכן חינמי שמאיימת עליו, לצורך חיסכון עלוית והגדלת חשיפה.) ואז מה יותר טבעי מלהתחיל לחתוך פינות בחלקים אחרים?
אבל יקירי, לא רק התוכן הפך לקומודוטי. כל הערכים הפכו לקומודוטי. האם משהו ירים גבה כשערכים דתיים, משפחתיים, לאומיים או מוסריים ישולבו במערכת הפרסום?
בתור עובד-לשעבר בעיתון-לשעבר, נראה שחלק מהבעיה הוא בהשתלטות עוינת של מחלקת הפרסום על מחלקת התוכן, ולא במובן מופשט, אלא באופן קונקרטי מאוד.
מדובר באנשי שיווק וניהול שתופסים את עמדות ההשפעה שהיו שמורות פעם לאנשי תוכן שצברו ניסיון וותק;
במוכרי מודעות שאיבדו אט-אט את הנכונות לא להתפרץ לחדרי העורכים ולדרוש שיכתבו משהו נורא מעניין על מפרסם מאוד חשוב, בעל מוסך יוקרתי שתיקן במו ידיו פנצ'ר באופניים של נכדו של ראש העיר לשעבר;
ובעובדה התמוהה שאפילו הרמות הכוסית לרגל החג, שהתקיימו פעם בחלל המערכת, הלכו ונדדו במשך שלוש-ארבע שנים עד שהחלו להתקיים באופן קבוע בחדר של אנשי השיווק.
כל זה מבאס מאוד, כמובן, אבל הבעיה הקשה במיוחד היתה שמדובר גם באנשי ניהול די מחורבנים. כלומר, כאלה שאמרו לעצמם, "וואו, העיתון עושה X כסף, אנחנו מוציאים Y כסף… רגע אחד! אם נוציא רק חצי ממה שאנחנו מוציאים עכשיו, יישאר לנו הרבה יותר!"
אז ראשית קיצצו את הכותבים הוותיקים, והחליפו אותם במי שרק היה מוכן לקבל את המשכורת העגומה שהוצעה. אז, כשההכנסות החלו לרדת לאור התוכן המחורבן, החליטו שיש לקצץ שוב. ההכנסות ירדו שוב, היה צריך לקצץ שוב, ועל הדרך לייצר תוכן חנפני יותר. גם זה לא עבד. שוב קיצוץ.
אחרי ארבעה-חמישה סבבים כאלה, העיתון פחות או יותר נסגר.
האשמים כבר עשו את דרכם למשרה אחרת בגוף תקשורת אחר.
תמיד טוב לראות שמישהו זוכר את וויז ועוד יותר טוב לפגוש קולגה, גם אם הייתה שם לפני זמני.
אני מניח ששונרא הוא מר צוק או מר סיט?
ולגופו של עניין: "מטרת היזם, כמו שמלמדים בשנה הראשונה ברייכמן, היא להשיא רווחים". משפט חכם שמסכם את כל התורה על קפיטל אחד. התקציב המופנה לפרסום באינטרנט אומנם גדל משנה לשנה, אולם כך גם אתרי התוכן השונים, שכן כפי שציינת אין ממש חסמי כניסה.
לענית דעתי, הדור שהתחנך על ברכיי האינטרנט החינמי לא ימהר לשלם על טקסט מקוון, מקסימום על תוכן פרימיום ואולי כאן טמון הפתרון…
פרסומות אונליין יכולות לתת קצת החזר על ההשקעה, אם התוכן מגיע למספיק אנשים.
אגב, וויז…
יש לי ערימה של ~100 חוברות וויז… החל מגיליון 2 (למה אחי לא נרשם לזה גיליון אחד לפני, אהה?!)
עוד לא ידעתי לקרוא באותה תקופה כשהבחור בקומיקס עם תספורת זנב הסוס והעור הכחול נתן אגרוף לתוך ודרך הבטן של איזשהו ביריון שהתנפל עליו.
מורגן, סיפורים קצרים, סקירות על משחקי מחשב, שיטות משחק, דמויות והרפתקאות מ"ת…
ויקיפדיה אומרת שנוסטלגיה היא מחלה שתוקפה חיילים שוודים ששירתו הרחק ממולדתם. הם נתקפו געגועים כל כך חזקים לביתם עד שגופם דעך.
האם אי פעם יפרסמו ארכיון דיגיטאלי?
אלוהים אדירים, אני נזכר בדברים חשובים לאמר רק אחרי שאני שולח תגובה (ועוד תגובה).
בקשר למהפכה הדיגיטאלית ואיך שעסקי התוכן והמידע משתנים, ישנו ספר בשם The World Is Flat.
ישנה גם הרצאה שהסופר נתן ב-MIT:
http://mitworld.mit.edu/video/266
אה, כמובן, יש גם עמוד בויקיפדיה:
http://en.wikipedia.org/wiki/The_World_Is_Flat
שווה להעיף מבט.
נ.ב. האם ניתן להשתמש בתגי html ללינקוקים?
הגבתי על הפוסט הזה לפני כמה חודשים בחדר 404, אבל נראה לי ראוי לחזור ולהגיב עליו גם כן. הדברים נכונים והאווירה שכתבת מורגשת היטב במסדרונות של גופי התקשורת הגדולים. במיוחד ההערה הגסה ההיא בכותרת שלך, שנראית לי מדוייקת מאוד כרגע. הדברים שכתבת השפיעו בין היתר על החלטתי לעזוב את התקשורת ולהתמקד בקריירה אחרת, אולי אפילו בארץ אחרצ. אין בבלוג הזה כתובת מייל, אגב?
בבלוג הזה לא היה שם עד לפני כמה שעות 🙂
אכן נקודה מעניינת. בתור מישהו שנכנס לאחרונה לשוק "עיתונות" ה- Web 2 , בעקבות אותם חסמים נמוכים ולא עזב את העבדה היומית כיד שיוכל לממן את זה, אני מבין את החששות.
הקטע המעניין הוא השאלה האם המשוב הוא חיובי בשני הכיוונים? כלומר, האם מקום עם כתיבה טובה ימשוך יותר קהל, שיגרום ליותר רווח (מפרסומות, לצורך העניין) ויאפשר הפקות (וכותבים) טובים יותר, וחוזר חלילה?
אם כן, איך אפשר לגרום לזה?
ובעם השניה היום, נאי ממליץ לכולם לקרוא את הספר "Free: The Future of a Radical Price" מאת Chris Anderson …שניתן גם למצוא בחינם בתצורת אודיו חוקית.
לדעתי הירידה באיכות התוכן קשורה לירידה ברמת הצרכנים. אין שום סיבה להתאמץ, כי שכמותנו המוטרדים מדקויות בניסוח, בנכונות האיות והדקדוק ושימוש נאות בגמישויות של שפה – מהווים מיעוט זניח שפשוט לא מייצר מספיק כסף. לא כדי שעורך עיתון יעשה עבודה אמיתית, לא כדי שעורך ספר יעשה עבודה אמיתית, וסופרים שעושים עבודה אמיתית – נשארים לרעוב – אז כנראה שגם לא בשביל זה.
זה לא רק באינטרנט,
למה הספרים של דן בראון הם להיט, ובקרב מי? מי היום (ואנחנו מדברים פה על כמויות) מעריך מוסיקאי בזכות הלחן או התמלילנות המבריקה? מתי לאחרונה יצא סרט שיש לו אמירה אמיתית והיא לא משהו ניו-אייג'י מפגר/ שמאלנית (שמאל כלל-עולמי לצורך העניין, ואני מוציאה את זה מהמשוואה כי זה הפך להיות אופנתי ולכן חדל להיות מעניין או בועט או, תסלח לי, רלוונטי… )?
אפשר לקרוא לזה – "הדמוקרטיזציה של הסדר החברתי", זה נשמע יפה. אני קוראת לזה – the de-evolution of mankind. פחות פוליטיקלי קורקט, יותר מתאים לי לפרסונה 😛
Power to the masses, and all that jazz.
האם מישהו יודע איפה אפשר להגיע עיתוני וויז ישנים? אשמח למידע
גלעד