לפני שנים רבות, התקשרו אלי המפיקים של מרגול, וביקשו שאופיע בתוכנית. באותה תקופה הייתי בספר הטלפונים של מפיקים טלוויזיונים רבים, תחת הכותרת "wiz kid freak show". הייתי ילד קטן, שמנמן (שלא לאמר שמן), שדיבר בצורה רהוטה על מחשבים וטכנולוגיה, וידע לעבוד עם מצלמה. הייתי גם הדבר הכי אשכנזי וחנני בעולם, מה שרק העצים את האפקט, אני מניח, של הופעתי אצל מרגול. מרגול רצתה לדבר על האיום שבמשחקי המחשב/אינטרנט – האלימות, הפורנוגרפיה, וכו'. אני ביטלתי אותה, ואמרתי לה שפורנו אפשר למצוא גם בקיוסקים, מידע על איך להכין פצצה בספרייה, ושילדים רואים בערך פי חמש מאות אלימות בטלוויזיה ממה שהם מסוגלים לקבל ממשחקי מחשב.

כל פעם שמישהו מזכיר לי שעיסוק כזה או אחר תורם לדרדור המוסרי של הנוער, דוחף אותו לאלימות או, החביב עלי אישית, לכת השטן, אני נזכר בקטע ב"דון קישוט", כשהכומר והרופא המקומי סופקים את כפיהם ומלינים על ההשפעות ההרסניות של סיפורי האבירים על ההידלגו המסכן. ובזה (אזהרה: קומיקס מגוכח מהאייטיז). זה תמיד נראה לי מגוכח, ההאשמות האלו. הרי אנשים יודעים להבדיל בין סיפור ומציאות, ויודעים שזה שלשוטר יש אקדח והוא יורה ברעים, לא אומר שלהם מותר.

ואולי לא. סלקום התחילה לפני שבוע וחצי משחק ריאליטי חדש. סליחה. אין בדבר של סלקום שום דבר שקשור למשחק, או למציאות. סלקום פצחה בהתעללות משודרת בשידור חי, שבו היא מאפשרת לכולם להיות אחראים לגורלם של "מתנדבים". הם יחליטו אם יכלאו אותם או לא (ברירת המחדל היא "כן"), הם יחליטו מי יאכל ומי לא. הצופים יחליטו הכל. הייתי רוצה להתעורר ולגלות שזה הכל מעין חלום מילגרם, שזה בעצם לא אנשים אמיתיים אלא אנימציה, אבל סלקום הפכה את כולנו לסוהרי הזימברדו. לצופים ניתן הכוח לשלוט בחיים של מישהו. נכון, ישמעו קולות, זה לא באמת החיים – רק משחק קטן. כמה שבועות של לאכול נמלים לא הרגו אף אחד. תשאל שבויים בסוריה. אבל אני חושב שכולנו, באיזשהו מקום בבטן שאנחנו עוד לא מוכנים להודות בו, יודעים שהמרחק למוות-בציווי-הצופים הראשון, הולך ומתקצר, בצעדים קטנים ובלתי מורגשים. זה יתחיל בהולנד, או ביפן. מדינות מתקדמות. הרטוריקה תבנה לאט לאט, בצורה ליברלית והגיונית. מבוגרים אחראים יחתמו על מסמכים שבו הם מודעים לכך שהם משחקים משחק שבו מוות הוא אפשרות, ושבמקרה שהם ימותו הם מודעים לעובדה שהפיצוי הכספי יעבור למשפחתם. "מה קרה – לפני שבעים שנה אנשים נסעו מעבר לים כדי לדאוג כלכלית למשפחה שלהם, תוך שהם מסכנים את החיים שלהם. במה זה כל כך שונה?". ומתישהו זה יקרה, ה"שחקן" "ריאליטי" הראשון יוצא להורג בפקודת הצופים.

בארוחת ערב אצל מרצה שלי, לפני כמה שנים, שוחחנו על משחקי תפקידים. הוא שאל את שאלת מיליון הדולר "אז לא קורה לכם שאתם מתבלבלים בין המשחק והמציאות?". לא, אנחנו לא. במציאות לא לובשים שיריון וטייטס וחרבות לייטקס. אבל אתמול מישהו באחד העם פינת נחמני התבלבל, או אולי לא. הוא למד מהטלוויזיה, מה"מגודלים" של סלקום, שהוא – הוא יכול לשלוט בחיים ובמוות של אנשים, ולכן הצעד ההגיוני הבא היה ללכת ולשלוט בחיים ובמוות של אנשים שהוא כנראה החליט שלא מגיע להם לחיות, שצריך להדיח אותם, והוא עשה את מה שהרגילו אותו לעשות. הוא בחר.