אור לגויים

כאילו צפו מראש את הנולד, החליטו בפיזה לרכז את כל נפלאות העיר במקום אחד, כדי שהתייר העתידי לא יצטרך, חס וחלילה, להסתובב עם מדריך ומפה ומבט אבוד. למקום הזה הם קראו Piazza dei Miracoli – כיכר הפלאות. בכיכר הפלאות מרוכזים המגדל המפורסם הדואומו, הבפטיסטריום ועוד, כל זאת על רקע דשא יפה. המראה הוא מרהיב, וברור מאוד שמעבר לפונקציונליות של המבנים (כנסייה, לדוגמה), הבנייה שלהם, במקום ספציפי, נועדה ליצור וואו אפקט.

לפני כמה שנים, מרצה שלי שטח בפני את תוכניותיו להחזיר את המונח “אור לגויים” לאופנה. אותו מרצה היה מוזר מלכחתחילה, מה שמסביר את זה שבאחד השיעורים שלו שיחקתי את תפקיד השטן-לובש-גרביוני-רשת-וחצאית-מינ-ומפזז-לצלילי-סוויט-טרנסוסטייט. אבל המונח הזה, “אור לגויים” נשמע לי אנכרוניסטי, אפוף בניחוחות לאומנות. אור לגויים, כפי שהתרגלנו לחשוב עליו, אומר “אני נבחרתי על ידי אלוהים, אני ולא אתם, ולכן אני יותר טוב ממכם”. אבל לא לכך התכוון המשורר. כשאורי אמיתי דיבר עלאור לגויים, הוא דיבר על איזושהי מצויינות, הובלה, שלא מגיעה מגושפנקא אלוהית, אלא מעשייה, מהרצון לעשות את הדברים, כל הדברים,  בצורה מעוררת השתאות. תחשבו על אלטנוילנד של הרצל – מעבר להיותו ספר משעמם, עם בעיות מציאות קשות ואירופוצנטריות מתפרצת (הדמות הערבית היחידה מדברת גרמנית, בלה בלה בלה ), , חלק גדול מהספר נסוב סביב “תראו איך היהודים עושים דברים בצורה מגניבה” – תעלת הימים, מועדוני צרכנים, קופות חולים.

הבעיה עם “אור לגויים” היא שמהר מאוד הוא הופך ל”כל הגויים צריכים להיות כמוני” או “ זה שאני אור לגויים נותן לי את הזכות לכפות את דעותי או ערכי או את שלטוני על אלה שהם לא”. הצורך האנושי הבסיסי להגדיר את עצמנו אל מול מישהו, להתחרות במישהו, להוכיח ששלי יותר טוב. בשבועיים האחרונים מתארח בביתי המורה מהפיליפינים. אני באמת חושב שמדובר במורה ושיטה גאונית, ונפעם כל יום מחדש מהעומק והתחכום שלה. אני חושב שאמני לחימה רבים היו יכולים להנות ממפגש עם פלינט טבימינה, אבל  זה בדיוק העניין – במקום לצאת למסע מסיונרי ושיווקי, פרסמתי מודעה קטנה בפורום רלוונטי. מי שרוצה יבוא – אני מתאמן בשבילי. אני אנסה להיות אור קטן, אבל זה לא אומר שצריך לכבות את שאר האורות, או שאני צריך להאפיל עליהם.

הדרייב הזה, להיות אור לגויים, הוא לא המצאה ישראלית או יהודית. את העדרו הבולט בישראל 2009 הרגשתי דווקא לפני שבועיים, במסגד הכחול, באיסטנבול. המסגד הכחול, כמו כיכר הפלאות, נבנו מאותו דרייב של “אור לגויים”. שמישהו יגיע לישראל ,ויפער את הפה שלו ויגיד “וואו, כזה דבר עוד לא ראיתי”, ולא יתכוון לחומת ההפרדה או שחיתות שקשוקה כזו או אחרת. אני לא יודע אם בישראל אי פעם היה את הדרייב הזה באמת. אולי כן,הקטע  עם הטפטפות והפרחת המדבר. אני יודע שבישראל 2009 אין אותו. זה מה שמדרדר אותנו לעבר מדינת עולם שלישי. במקום עם סגולה, האווירה הכללית היא הישרדות. מינימום פעולות כדי לצוף מעל המים. בטח לא “אור לגויים”.

3 מחשבות על “אור לגויים

  1. יעל הגיב:

    זה לא רק ישראל השתנתה, אלא העולם.
    אור לגויים היום זה להראות לכולם שאנחנו יכולים להפעיל כוח ורשעות בצורה אפקטיבית.
    זה מה שהולך היום בתחום הוואו… P-:

    (פסימית לשעות ערב)

  2. Kedorlaomer הגיב:

    יעל, נראה לי שלהראות לכולם שאפשר להפעיל כוח ורשעות בצורה אקפטיבית זה דווקא האור לגויים של אתמול. האתגר האמיתי זה למצוא את האור לגויים של המחר…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s