כשהייתי בתיכון, נמנעתי באופן מוצהר מלהצטרף לנסיעה לפולין. כשאמרתי, ואני אומר את זה היום, לאנשים, הם תמיד מרימים גבה. “זה חשוב נורא” “חוויה מעצבת, לכל החיים”. גם התלמידים שלי שנסעו לשם מספרים לי אותם דברים. זה לא מפתיע שביקור במקום בו הושמדו מיליוני אנשים, משאיר חותם רגשי עמוק על אנשים, אבל זו בדיוק אחת הסיבות שלא נסעתי. 
בתיכון, אותו תיכון, הרחבתי ספרות. המורה שלימדה ספרות מורחב היתה בעלת אובססיית שואה קטנה, ולכן קראנו לא מעט ספרות שואה. אהרון אפלפלד, ק. צטניק, אביגדור דגן, וויקטור פרנקל. חלק מהספרים היו טובים יותר, חלקם פחות. כולם השאירו אותי עם עין יבשה.
היסטוריה יהודית, כפי שהיא “נלמדת” במערכת החינוך, נגמרת בחורבן בית שני, עושה קאמבק קצר לתור הזהב בספרד שמסתיים (כמובן) בגירוש, ומשם – לפרשת דרייפוס, האקדח שמופיעה במערכה הראשונה של הנראטיב ההיסטורי הציוני, ויורה באושוויץ.
ב-2005, על סירה ששטה לה באיזו תעלה שכוחת אל באירלנד, סיימתי לקרוא את “הכל מואר”, של ג’ונתן סאפרן פוייר, ובכיתי. מעבר להיותו של פוייר סופר מחונן, הוא עשה משהו שאף ספר שואה, שאף שיעור היסטוריה, לא עשה. הוא הסביר לי מה נלקח. חציו של “הכל מואר” (החצי הקשה יותר לקריאה, זה שאנשים לפעמים מדלגים עליו או נשברים בו), הוא תיאור קסום של תולדותיו של שטייטל יהודי, על חייו, אהבותיו, שנאותיו ואכזבותיו. האנשים בו אמיתיים, חיים באמת, באורח חיים יהודי, עם הדגש על החיים. “הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט”, הרומאן הראשון של ירמי פינקוס המוכשר, נותן אפקט דומה – חיים ברומניה של סוף המאה ה-19, תחילת המאה העשרים.
אנשים מתלוננים פעמים רבות על האריכות של ספריו של סטיבן קינג. זה נובע גם מהיותו גראפומן (מה, באמת?), אבל גם מהעובדה שסטיבן קינג עוסק, בעיקר, באימה. אימה עובדת כשאתה כשאתה חושש באמת לגורל הדמויות, ועל מנת שתחשוש לגורלן, אתה צריך להכיר אותן קודם. במאתיים העמודים הראשונים של “העמדה”, למשל אנחנו רק לומדים להכיר את הדמויות שלגורלן נחשוש בשמונה-מאות העמודים הבאים.
היסטוריה יהודית, כפי שהיא נלמדת בבתי ספר היום, היא יותר סרט אקשן הוליוודי, שבו לא ממש איכפת לך כמה אנשים מתים ומתפוצצים, כי לא הכרת אותם באמת. לא מספרים לך על איך חיו היהודים במאות השנים שקדמו לשואה או לפרשת דרייפוס. לא מספרים לך על החיים שלהם, על האוטונומיה בפולין, על מה הטריד אותם, מה העסיק אותם. הם פשוט ניצבים בדרך למשרפות.
קורות ממלכת עילם 
הנסיעה שלי לפולין לא הייתה רק שבוע ימים בפולין- אלא שיאה של כמעט שנה של של למידה שאת רובה מילאו תכנים על הקהילות היהודיות השונות שהיו באירופה, ולא רשימה של מחנות השמדה וכמויות נספים. גם בנסיעה עצמה- ביקרנו לא רק במחנות, קברים וגטאות- אלא גם במקומות שהיו פעם בתי כנסת, ישיבות, רחובות עסקיים ורחובות מגורים ששימשו את הקהילות ההן, הכל בליווי של היסטוריונית. אני מזדהה עם התחושה שלך שהוראת השואה לא צריכה להתמקד רק בהשמדה או בתקופת המלחמה, אך הוראה בגישה כזו אינה סותרת את המסע לפולין (שבלי קשר, לגיטימי לגמרי לא לנסוע אליו…).
הגישה של "להבין מה אבד", שאיתה אני מסכימה, הופכת לא רק נפוצה, אלא גם ממלכתית יותר- מוזיאון יד ושם הנוכחי מקדיש חדר אחד בלבד להשמדה, והסיור המודרך או העצמאי בו מדגיש הרבה יותר את החיים לפני המלחמה ובמהלכה מאשר את המוות.
אני יודע שהגישה הנ"ל הולכת ומשתרשת – כך עושים גם בברלין, למשל, שם ההנצחה יוצאת מהמוזיאונים, ויוצאת גם אל הרחובות. המרמור שלי הוא שהדגש הוא על "לפני/אחרי" פשוט – מה שהיה לפני שהנאצים עלו לשלטון, ומה שהיה אחריו, תוך התעלמות אלגנטית מהחיים הנורמליים שיהודים חיו בגולה במאות שנים שלפני, לא רק בעשור שלפני. זה דומה קצת לקונספט הזכרון הטלסקופי, שכתבתי עליו כאן.
היום אני לא מסוגלת לקרוא ספרי שואה ממש. היחידי שעדיין צרוב אצלי, הוא דוקא עיין ערך אהבה של גרוסמן. בזמני עוד לא נסעו לפולין וגם לא זכור לי קריאה נדרשת של ספרי שואה. אני קראתי המונים של ספרים כי פשוט קראתי המון (מזל שלא היה אינטרנט).
היום אני גם לא אראה סרט שקשור לשואה, או למלחמת העולם השניה, לפחות לא במכוון. למרות זאת כפרה של איאן מקיואן חלב ממני דמעות של שלושה ספרים לפחות, גם הסרט, אבל זה לא שואה.
ולגבי סטיבן קינג, חוץ מהגראפומניה, אני חושבת שהיכולת שלו לגרום לאימה בזמן קריאת ספר (בסרטים זה לא חוכמה, המוזיקה, הדם, האפקטים) וזה מאחת שבמשך שבוע לאחר קריאת זה (IT) בדקה מאחורי הכתף והעלימה את כל בובות הליצן של הבן שלה, נובעת מכך שהוא מתחבר לפחדים הכי בסיסיים בנפש האדם. האמונות הטפלות, המחשבות הסמויות, פחדי הילדות שנופנפו על ידי האדם הבוגר.
קראתי הרבה מספריו, אני בעיקר אוהבת את הפנטזיה (סדרת המגדל האפל, למשל) והאיש הוא פשוט גאון (מטורף, כמובן).
טוב, בירברתי למדי, חיברת שני נושאים שמעניינים אותי.
ואני….אני סתם לא רציתי להיות בעדר.
😉
קולגה שלי בת"א טען פעם שהקהילות החרדיות משמרות את זכרון השואה בדרך שדומה יותר לדרך שאתה ממליץ עליה: הנצחת הקהילות שלפני השואה ופחות עיסוק בשואה עצמה.
הייתי בפולין. הייתי בחילופי נוער (הראשון. אולי היחיד?) עם חבר'ה פולנים. הייתי גם במחנות. לא הצליח להצרב לי. אני מסכימה איתך שהאופן שבו מתארים לנו את השואה בבתי הספר לא מאפשרים "להקשר". אבל הם כן מנסים להביא לך סיפורים אישיים מדי פעם.
מצד שני, מה שאתה מבקש הוא אבסורדי באותה המידה – שיכינו לנו ספר מתח עם דמויות ועלילה ושיאים ודרמה, כדי שזה יכנס לנו למערכת הרגשות המנוונת שלנו שלא יודעת לעכל סבל של אחר אלא אם כן הוא לעוס בפורמט של פורנו רך.
אני חייה בשלום עם העובדה שאני מהאנשים הקרים שלא מזילים דמעה על השואה. אני חוששת שהדורות אחרי ישכחו וההסטוריה תחזור על עצמה. אבל אני לא רואה איך החוויה שלי יכולה לשנות משהו.
איילת, אני חושב שעשית קצת מישמש. אני לא צריך לשיערכו לי את זה לספר מתח עם דמויות ועלילה ושיאים ודרמה, למרות שכמה וכמה כאלה נכתבו על השואה. כל מה שאמרתי זה שכדי להתאבל באמת, להרגיש ולהבין באמת, צריך להוודע למה שאבד. מה שאבד זה גם סיפורים אישיים ("שלמה הספר גר כאן"), אבל גם את הסיפור של היהודים **לפני** השואה, כשהיה טוב מדי פעם. כי היהודים **חיו** באירופה, במשך המון שנים, לא רק נמלטו מפוגרום לפוגרום. כל עוד ימשיכו להתרכז רק במוות ולא בחיים, יהיה קל יותר לאנשים להתנתק מהשואה.
ודרך אגב, ההתנהלות הישראלית הרשמית בתחום שואות שלא של יהודים היא מחפירה. אני אישית עזבתי כמה טקסים (כשעוד הייתי הולך) כשנאמר ה"לזכור ולעולם לא לשכוח" ו"לעולם לא עוד", כאשר כמה שבועות לפני ממשלת ישראל התקפלה אל מול לחץ טורקי, ותמכה בהכחשת שואה למען אינטרסים פוליטיים.