הנה הם מגיעים. מומחי המדיה החברתית. מומחים מטעם עצמם שישמחו, תמורת סכום צנוע, להסביר לכם איך להיות הכי טובים באינטרנט. והם מעצבנים אותנו. ואנחנו שונאים אותם. או בזים להם. או סתם עושים עליהם פאלברות סנוביות על כל ה-web-presence-wannabees, ומומחי הרשת האלה.
אבל למה, בעצם? מה בהם כל כך מעצבן אותנו? 
אולי כי רבים מאיתנו חשים שמדובר בזיוף. אנחנו היינו כאן קודם, אנחנו עושים את זה באמת, ולא רק מנסחים את “חמשת הטיפים להפצה של מייל וויראלי”. מי האנשים האלה? מי מינה אותם למומחים? הם יודעים מה זה אולטינט? יש להם פז”ם? הם צעירים, אז איך הם מעיזים להתיימר להיות מומחים? למה הם מומחים ולא אני? אני כותב בלוג עוד מהתקופה שב-winsock היה חצוצרה. נראה לכם שאני לא מומחה? יש כאן, אם נהיה כנים עם עצמנו, קצת אווירה של “אם הוא לא מהחבר’ה אז הוא קשקשן”. לפעמים זה נכון ,אבל לפעמים זה קצת פלצני.
נצטרך לחיות עם זה שאנחנו חיים בתקופת ביניים, שבה אין פיקוח (וספק אם יהיה), והוא פרוץ לשרלטנות. בדיוק כמו שכל לוליין קרקס יכול לפתוח בלוג בקפה דה-מרקר ולקרוא לעצמו מאמן אישי לחיים. בדיוק כמו אופנת הקוא'צ’ינג, גם כאן כשהאבק ישקע יעלמו הפלצנים והשרלטנים, אלה שלא בחבר’ה ה”טובים”,וגם אלה שכן.
אבל יש משהו מעבר.
אחת מהדמויות שעוזי וויל נהג לשבץ ב”שער האחורי” שלו, היה דובר המכון הוולקני.
“כרגע אנחנו עובדים על הכלאה של אבטיח וסיגריה.
טעם של אבטיח, ריח של אבטיח,
עסיסי כמו אבטיח, אדום כמו אבטיח,
רק מה? מסרטן. (המכון הוולקני)”
מומחי מדיה חברתית הם המכון הוולקני של האינטרנט. כולנו שמחנו לנו בגינה שלנו, ופשוט חיינו. ואז באו החבר’ה מהמכון הוולקני והחליטו לנתח התנהגות צרכנים, לפרק את העגבניות שלנו לגורמים, להזריק להם 
ניקוטין, כי כולנו יודעים שחומרים ממכרים זה טוב לתעשייה. אף אחד מאיתנו לא אוהב שמפרקים את החיים שלו, ומתייחסים אליהם כאל אוסף מרכיבים שאפשר לפרק ולהרכיב לטובת הרווח של תאגידים. זה משטיח את חיינו, עושה להם דה-האנשה. זה קצת מזכיר לי את מה שהרגשתי כשקראתי את האתר של מייצר הטקסט הזה. זה אשכרה אבטיח מסרטן. זה מנסה לעשות שימוש בכל השפה של פיתוח וגדילה אישית, רק בלי שמץ של אנושיות.
כשהייתי מספר לאנשים שאני עובד בכוחות האופל, רוב האנשים הניחו שאני עובד בשביל בנקים. הניחוש השני שלהם היה חברות פרסום. כמה מחברי הטובים ביותר עובדים במדיה חברתית, בצורה ישירה או עקיפה. לרובם ככולם יש את הנסיון והיכולת לטעון להבנה אמיתית במדיום, ובכך הם די יוצאי דופן בתחום. חלקם עדיין מרגישים לא נוח עם עצמם. אני לא מבקר אותם. אני חושב שזה היה נאיווי לחשוב שהאינטרנט ישאר אורגני לנצח. אבל מצד שני, יש סקאלה די נרחבת בין אורגני, ובין להרעיל קהילות שלמות.
קורות ממלכת עילם 
אני חושבת שרוב הטקסטים שנכתבים בנושאים הקשורים למדיה חברתית, שרלטנות ותחום פרוץ, לא מקוננים על ההתמסחרות. כמו שכתבתי במקום אחר, רוב הכותבים (כולל אותי) מתפרנסים מהאינטרנט בדרך זו או אחרת.
העניין הוא שאם אתה כבר כותב פוסטים שמייעצים, מייעץ למישהו בכסף או מוכר כל שירות שהוא, אתה חייב שיהיה לו גיבוי, אתה חייב להיות מקצועי ולתת ערך אמיתי למי שמשלם לך. זה לא עניין של פז"ם, זה עניין של קשקשת מאווררת מול בשר אמיתי. "שיחה" מול "הכנסות". "ניהול מותג" מול "אתר אינטרנט עם טקסטים שאנשים אשכרה קוראים" וכן הלאה.
אבל זה הכל preaching to the choir. מי שקורא את הפוסטים האלה הוא לא הקהל שלו צריך להסביר את ההבדלים – הוא יודע, מבין ומיישם ממילא (או שהוא יודע, מבין ושם זין).
SEO, ווב -פרעזנס וכל זה פשוט נוגעים בעולם ובתחומים שאתה מרגיש שאתה מבין בהם משהו. לכן, השרלטנות/הטענות למקצוענות במקצוע לא ברור (עדיין), והניסיון למניפולציה לצורך עשיית רווחים ממה שאך לפני שלוש דקות היה אוטופיה מרוצפת בכוונות טובות, קופצים לך לעיניים.
כשנולד הפרסום, השיווק והמיתוג לא היית בגיל/רקע מתאים כדי לשאול – מאיפה כל הסוכנויות מיתוג האלו מוצאות את החוצפה לקשקש כל כך ולמה משלמים להם?
לי נדמה שיש קווים מאד דומים בין התפעות האלו. ואם כבר, אתה מקבל שיעור מעניין בהיסטוריה על איך נולדת דיספלינה בתחום ההונאה, ארר, הפרסום.
זה מצחיק, כי אחד הדברים שכל הזמן ליוו אותי בזמן הכתיבה של הפוסט הזה, זה מחשבות על Mad-Men, כמקום בו התעצבה תרבות ההונאה אררר פרסום…
אותי הם מעצבנים מלכתחילה, כשהם קוראים לעצמם מומחי מדיה חברתית. צ"ל מומחי מדיה חברתיים. כזו אני, קטנונית, מצפה שאדם יידע מה פשר המלים המרכיבות את התואר שבו הוא מכנה את עצמו.
מומחי מדיה חברתיים הוא מינוח קצת דו-משמעי. אני מניח שחלקם באמת חברתיים. אבל חלקם יכולים להיות אנטיפתים. אז זה קצת מחייב. בכלל, הדקדקנות המסויימת הזו לגבי המדיה החברתיים נראית לי קצת קטנונית. יש דברים שבאמת צורמים באוזן (שלוש שקל, ברררר), אבל לפעמים צריך לקבל שהשפה היא דינמית ומאמצת שגיאים לחיקה.
מומחי מדיה חברתית מומחי מדיה חב רתית מומחימ דיה חברתי ת מומחי מדיה חבר תיתמומ חימד יה חברת יתמומחי מה דיח בר תית מו מחי מד יחברת יתמומ חי מדי החב רתית.
לא, לא מחבבת אותם יותר עכשיו.
מרגוליס – מדיה זה רבים (ביחיד – מדיום) לכן 'מדיה חברתית' זה פשוט לא נכון.
נראה שהבעיה עם מומחי המדיה והרווח שהם מייצרים הוא שמאוד קשה למדוד אותו. לכן סופרים קליקים ופייג' וויוז וכו'. (אפשר למדוד גם קונברשן רייט או אפילו עלילה במכירות, אבל אלו מושפעים מכל כך הרבה גורמים כך שקשה לומר שהן באו בגלל מומחי המדיה). כך שגל מור ודומיו יכולים להציג למשקיעים (סליחה, שותפים) את הערך שהם מייצרים על ידי הדגמה של מספר הקוראים (מבקרים) באתר. אז אם כותבים המון פוסטים ביום, על מגוון נושאים ובעיקר כאלו של "7 דרכים להאריך את האיבר" אז יהיו הרבה כניסות של גולשים מזדמנים. ואם מתעורר פולמוס אז יהיו עוד כניסות. ואם האתר בנוי בצורה של מגזין עם מדורים ומלכודות לינקים ("אולי תתעניין גם בפוסט 5 דרכים מהירות להרשים כל אישה") אז אנשים ישוטטו וישארו קצת באתר. הערך למשוטט הוא נמוך מאוד או אפס (כי הטיפים נעים בין המופרך לטריוויאלי) אבל יהיו הרבה משוטטים אקראיים ו-ווּאלה – הנה מודל עסקי שיקרוץ לשותפים. אנשים אינטליגנטים (ובכללם גל מור) מבינים את הבעייתיות במודל הזה ולכן אנחנו מתעצבנים עליהם ומתקוממים על ה"מומחיות".
הערה למלך עילם…
ה-מכון ה-וולקני הוא בפירוש יצירה של אותם פלצנים דמויי עיתונאים שכותבים-כל-שטות-על-מה-שאינם-יודעים-ואינם-מבינים.
המכון הלאומי לחקר החקלאות על-שם פרופסור וולקני הוא מכון וולקניץ
ולא המכון הוולקני לגיפור (וולקניזציה) של גומי לייצור צמיגים.
כיוצא בזה גם "מדיה חברתית" כמו שטען (בצדק), מרגוליס. "מדיה חברתית" מתאימה לרוכלי תקליטורים לצריבה שמפרסמים "מדיות"…
עד כאן דברי סתמיש הנוקדן
ויום טוב לכל אוהבינו
תקשיב, אתה צריך לנהל שיחה צפופה עם וויקיפדיה בנושא. כמו כן, הייתי ממליץ על תחביבים נוספים.
שלום כדרלעומר,
מנהל… מנהל!
בעניין הצפיפות… דרושה הגדרה כמותית, אחרת זה סתם בילטריסטיקה לחילוץ לחצים.
תחביבים?
תח- ביבים??!
תח – ביבי – ם!!!!
אַך שְמַח!
נוקד-ן
בהחלט כתבה מעולה!!!