1. 2001. יום אוגוסט חם, חם מאוד. אני בדירה הראשונה שלי. רציתי מרד נעורים ויצא לי מונומנט בורגני, חמישה חדרים ברעננה, מטר מההורים. היה לנו חדר למערכת הסטריאו, אבל לא היה מיזוג. חם. חם מאוד. אני בעיצומו של טיטוא הבית, ומנסה להתמודד עם החום. שכבה אחר שכבה של בגדים עפה לה, עד שבסוף אני מטאטא בעירום. זה לא עוזר. אני מוצא מכונת תספורת, וכך, ערום כביום הוולדי, כשלידי מטאטא, אני מגלח את כל שיער ראשי. זו הפעם האחרונה שאני מסתפר בארבע שנים.

2. 2005. יום אוגוסט קריר. אני בדבלין, מת כבר להגיע הביתה אחרי שלושה חודשים באירלנד.

התעוררנו באכסניית נוער עם קירות כחולים, ואני חלמתי שאני רוצח מישהו. דבלין מלאה במספרות גברים כמו שאבו-גוש מלאה בחומוסיות, כל אחת מהן עם יותר "מומלץ מפה" מהשנייה. תמורת שלושים יורו, הם גם יגלחו אותך. אני מחליט שהגיע הזמן. אם חשבתם שתרגיל הלעצום-עיניים-וליפול-לאחור הוא תרגיל אמון, חכו שתגיעו למצב שמישהו מפעיל לחץ קצת מתחת לגורגרת כדי למתוח את העור של הצוואר, ואז מצמיד אליו סכין.

3. 2010. יום ינואר זיווני. אני יודע שצריך להסתפר לא לפי כמות השיער, אלא על פי הגיאומטריה שלו, כשאניץ שיער מחליט שזה הזמן לשבור באלכסון לכל השאר. יש לי זכרון עמום שיש באיזור נחלת בנימין מין ספר של פעם כזה. ויש. ברחוב השומר. הוא שואל אותי אם אני גם רוצה גילוח, ואני מניח שהוא מתכוון לעורף. החשד הראשון מתעורר שכשאני אומר כן, הוא מפעיל את הקומקום החשמלי שלו. מברשת מורחת את הזיפים במשחה חמימה, וידיים מיומנות מחליקות תער על הפנים שלי. התחושה היא אותה תחושה שיש לי כשאני מבקר אצל פורטנוי השען, שיושב על הרצל – בועות אוויר שנכלאו, כמו זבובים בענבר, במודרנה התל אביבית.

התחושה בכל המקומות האלה היא לא "איזה בעסה, אנחנו זן בסכנת הכחדה", אלא "אנחנו עושים את מה שעשינו אתמול, ונעשה מחר, ותרשו לנו באלגנטיות להתעלם מהעולם החיצוני" שמח. מי שביקר פעם בגלידה פינגווין בכפר סבא, שם מוכרים את אותה גלידה (בצבעים זרחניים ושמחים, טעימה) יודע על מה אני מדבר. היום "אותנתיות" ו"כמו פעם" הפכו, בתהליך בעל איכויות אוטו-אימוניות, להיות עוד כלי בארגז הכלים של המשווקים. But these guys don't care.

4. איכשהו, הצלחתי להגיע לגיל שלושים מבלי לראות את "שיער".