מסורת, חניבעל לקטר והצעות נישואים

לפני שמונה שנים, נסעתי לפירנצה, ללמוד בישול. הייתי שם כמעט חצי שנה, והסיכום של המסע הקולינרי הזה התפרסם ב"מדריך גוטמן לגרגרן בפירנצה".

המדריך ההוא היה מסמך אישי, מלא בדחקות פנימיות, ולאחר שגיל חובב סרב בנימוס להצעה לקנות אותו ממני, פשוט שלחתי אותו לכל חברי ומכרי. משם הוא התגלגל הלאה, ומדי פעם עדיין אנשים יוצרים קשר לספר לי כמה הם נהנו ממנו.

לפני שבוע וחצי, נסענו לפירנצה, ליאת ואני. התרגשתי מאוד. התרגשתי כי זו היתה הפעם הראשונה שביקרתי בעיר מאז 2002, והתרגשתי מאוד כי תכננתי להציע לליאת נישואים על הפיאצלה מיכלאנג'לו, שמשקיפה על העיר, תכנון שיצא לפועל, לשמחתי הרבה.

One ring to... well, you know

לילה לפני שלח לי מייל עודד, קולגה לשעבר, וביקש את רשותי לפרסם את המדריך בבלוג האוכל החביב שלו, שפונדרה. תבינו – המדריך הזה נכתב לפני שמונה שנים. אם הייתי כותב לפני שמונה שנים את "מדריך גוטמן לגרגרן בתל אביב", אפשר היה להשתמש בו בתור מדריך לצייטגייסט של 2002, אבל ספק אם כמדריך אוכל.

עודד סיפר לי במייל שלו איך לפני שנה או שנתיים, הוא ניווט לפי המדריך, וחברה שלו צחקה עליו שהוא מחפש "חנות של פינוקיואים, שלידה פונים שמאלה", עד שהיא ראתה את החנות, הם פנו בה שמאלה, והגיעו ל-Vivoli, אחת מהגלידריות המשובחות בפירנצה.

בביקור שלי בפירנצה גם אני נתקלתי באותה חנות. כשאכלנו צהריים בטרטוריה השכונתית שלי, המלצרים היו אותם מלצרים. הדפסתי את המדריך, וניסיתי לבדוק מה רלוונטי עדיין. 95% מהדברים היו רלוונטים. כל המסעדות עדיין שם, כל המאפיות עדיין שם. זה מוזר, זה הזוי, זה מסורת.

באיטליה, ובאירופה בכלל, יש מסורות, דפוסים ושורשים כל כך עמוקים שאנחנו, בחברה הנוודית-אמריקאית שלנו, לא מסוגלים להבין. חלק מהמסורת הזאת היא מסורת תרבותית וחברתית, נגיד מעגלי האצולה השונים באנגליה, שלנו נראים כמו סנוביות אינפנטילית. חלק מהמסורת הזאת היא מסורת יצרנית. אומנים (Artisans), שמייצרים את הדברים שהם מייצרים (עור, נקניקים, רהיטי עץ), בצורה מסויימת, כאשר ל"מסורת" יש תפקיד לא פחות חשוב בתהליך הייצור מיעילות למשל, או אופנות.

פעם, ארטיזנים עשו כמעט הכל, כל מה שאנחנו לא רצינו לעשות. כשרצית בגד, הלכת לחייט. כשרצית לחם, הלכת לאופה. אני לא חושב שכל מה שהיה פעם היה טוב יותר. אני בטוח שהיו חייטים מחורבנים. אבל העולם היה מלא בדברים ייחודיים, שנעשו, בגדול, לפי הזמנה.

ב"חניבעל", סרט ההמשך האיום ל"שתיקת הכבשים", יש סצינה שבה דוקטור לקטר הולך לחנות בשמים בפירנצה, כדי לאסוף את הבושם או קרם הידיים הסצפיפי שהוא הזמין. הסצינה הזאת נחקקה בזכרוני, יותר מכל דבר אחר בסרט. יש בה המון כוח. יש בה המון כוח בגלל האקסלוסיביות של המוצר, אבל יותר מזה – יש בה המון כוח בגלל שמישהו מספיק בוטח בעצמו, מספיק מחובר למה הוא רוצה באמת, כדי להכנס ולהזמין משהו שהוא ייחודי לו, בלי שום קביים של מותגים.

אנחנו חיים בעולם שבו אנחנו כל הזמן מפחדים להיות לא בסדר – לטעות, לפשל, לעשות את הבחירה הלא נכונה. ולכן, אנחנו נשענים על תעודות ביטוח – גורמי סמכות קולקטיביים שמבטיחים לנו שלא נפשל. ,למה לי להסתכן שהחייט שאבחר יהיה גרוע – אם אני רוצה את הטופ של הטופ אי פשוט אבחר בפראדה, או ארמני. אני לא יודע מה אני באמת רוצה, אבל חשוב לי שזה יהיה יוקרתי, שכולם ידעו שזה יוקרתי. קניתי רולקס. תעודות הביטוח האלה מגיעות בכל מני צורות – לא רק "יוקרה". חלקם מבטיחים לנו שלא נפשל כי מה שהם מוכרים לנו הוא "טבעי" או "עמיד בכל מצב" או "אותנטי".

הפחד הקמאי הזה, מה"פאשלה", הוא רק חצי אחד מהמשוואה. החצי השני הוא הפחד לדעת מהעצמי, מלדעת מה אני רוצה. אני, ולא המפרסם, המשפחה, הילדים בכיתה.

ברומא

האיום הגדול ביותר על תרבות הצריכה הוא התחזקות הקול הפנימי של אנשים. ברגע שהקול הפנימי של אנשים יהיה מספיק חזק, הם יוכלו להגיד "אני רוצה **כזה**, בדיוק **כזה**, שהוא רק שלי, ולא של אף אחד אחר. אני אדם ייחודי, ומגיע לי משהו שנעשה בשבילי". רולקס מייצרים בסך הכל כתריסר דגמים, ומוציאים מהמפעל כמיליון שעונים בשנה. מתישהו אשים יבינו שמדובר בתעודת ביטוח שהם לא צריכים.

להגיע לשם זה לא פשוט. תבינו, טקסים חשובים לי. אני מאמין בכוח ובהשלכות של סמלים וטקסים על החיים שלנו, ובדיוק בגלל זה, טקס חתונה חשוב לי. יכולתי להמשיך לחיות כל חיי עם ליאת – לעזאזל, אני מתכן לעשות את זה, אבל אני רוצה גם לערוך טקס ולחגוג עם אנשים.

ובנקודה הזאת, אני מבין את הפחד הזה, של לא לדעת מה אני רוצה באמת, ואיך לממש אותו, לנוכח רעיון החתונה. אפשר להכנע ולהזמין טקס מוכן – יהודי, נוצרי, הינדי, בהאי. אבל בדברים שהם מוכנים, אתה מתאים את עצמך למוצר, לא להיפך. מקסימום עושים לך מכפלת קטנה. בגלל שטקסים חשובים לי, אני רוצה אחד שיהיה שלי, אבל גם אני מרגיש את חוסר האונים לגבי "מה הרצונות האמיתיים שלי" שגורם לאנשים לקנות את הבושם של קלווין קליין במקום לרקוח אחד לעצמם.

נ.ב.

ואם במסורת עסקינן, אז היום הבלוג הזה בן 3, ואני מאוד שמח שהוא קיים, וממה שהוא. תודה לכם, הקוראים, שאתם חלק ממנו.

16 מחשבות על “מסורת, חניבעל לקטר והצעות נישואים

  1. קודם כל מזל טוב!

    לגבי תרבות הצריכה, זה לא רק להגיד אני רוצה "כזה". הבעיה היא קודם כל ב"אני רוצה". כשאתה מדבר על מסורת האומנים, אתה מדבר גם על תקופה שעבור רוב האנשים לא היו מותרות. היה לך מכנסי עבודה ומכנסי שבת, וזהו. היה לך זוג אחד או שניים של נעליים. מה ש**צריך**, לא מה ש**רוצים**. ואני גם לא בטוח שזה נכון להגדיר אותם כייחודיים. כן, הם נתפרו עבורך. אבל הם נראו אותו דבר והיו על פי אותו דגם כמו כל חבריך לכפר.

    האומנות כמשהו ייחודי ויוקרתי היא גם תוצאה מאוחרת של תרבות צריכה. (ופעם היא היתה כזו רק עבור האצולה, לא עבור האדם הפשוט).

    איום על תרבות הצריכה יכול לבוא מהגדרה עצמית שנסמכת יותר על קשרים אנושיים, למשל, מאשר על חפצים חיצוניים. זה לא יגיע ממקום של "אני רוצה כזה שלי". כי משם הכל מתחיל.

    לגבי הטקס – לך על זה. תעשה אותו שלך. זה מה שאנחנו עשינו, וזה היה מצויין.

  2. נתן הגיב:

    ראשית, המון מזל טוב! גם על הבלוג.

    שנית, משהו צורם לי בהשתוקקות הזו לאותו קרם ידיים ייחודי, או חליפה שחוייטה במיוחד. בשורה התחתונה, שני אלו הם מוצרים עם מטרות מסויימות, וקרם ידיים ייחודי הוא בסופו של דבר קרם ידיים ככל קרם ידיים. יש לי סלידה (בוסרית) מסויימת מהדרך שבה נהוג להשתמש בחפצים קנויים כדי להגדיר את האני. זה לא נוגע בכל מה שאמרת — באוכל אני חושב שחייב להיות קיים משהו אישי, ועל אחת כמה וכמה בטקסים למינהם.

  3. קודם כל, מזל טוב והרבה אושר!
    שנית, מסורת מגיעה בכל מיני צורות. אני התחתנתי באותו מקום שהורי התחתנו, אבל לא בטקס דומה לשלהם. אתם יכולים לבנות טקס שמשקף את הערכים והשאיפות שלכם, ושההמשכיות הדורית תתבטא בדברים אחרים (מקום, בגדים, תכשיטים). זה מצד אחד בדיוק ההיפך מ"בדיוק בשבילך", ומצד שני, כאמור, לסמלים יש הרבה מאד כוח.

  4. Kedorlaomer הגיב:

    אולי במקום להגיד "אני רוצה כזה", הייתי צריך לכתוב "זה מה שמתאים לי באמת". מצד שני, אני חושב שאנחנו כבר לא בעידן ה"יש מכונית בכל צבע שתרצה, כל עוד הוא שחור" – אנחנו בעידן שבו אנחנו מוצפים בהמון בחירות והמון אפשרויות, וזה מה שהופך את כל העסק למסובך יותר.

    ברור שההגדרה העצמית על ידי החפצים שאני קונה היא בעייתית, אבל אולי היא קצת פחות בעייתית כשהחפצים באמת משרתים אותי, ולא אני אותם.

  5. קודם כל – מזל טוב!

    ודבר שני – זה באמת מופלא בעיניי איך עמדת ביעדי הכותרת ושילבת מסורת, חניבעל לקטר והצעת נישואים. משך כל הקריאה התכוונתי לכתוב בתגובה "מזל טוב אבל איך השחלת לנו את עניין הנישואים – ככה בדרך אגב". עד שתי הפסקאות האחרונות. וזה יפה ומעורר מחשבה.

  6. רעות הגיב:

    אני באמת צריכה לקרוא את ה-מדריך. איך פספסתי עד עכשיו ?
    הפוסט נהדר, כרגיל !
    מזל טוב על היותו בן 3 – הוא אחד מהמשובחים בעברית ותענוג לעיניים…:)

    Here he comes across the lake.
    He’s comin’ for his birthday cake.
    Sing “Happy Birthday, Dragon Don,”
    And watch him blow the candles … on.

    -by Shel Silverstein

  7. האמת היא שלא הצלחתי להבין לגמרי את הקשר שאתה עושה בין תרבות הצריכה ובין מסורת. זה נראה לי קצת כמו הכללה גסה.
    אני מסכימה שתרבות הצריכה מטשטשת את הייחוד של הפרט, למרות שגם כאן, הצורך למצוא את הייחוד האישי מקבל הרבה מן הדלק שלו דווקא מתוך תופעת האחידות.
    לגבי המסורת, אני לא ממש מסכימה. בעיני, היופי והייחוד שנותנת המסורת היא האפשרות לא להיות רק בתוך עצמי, בתוך מה שאני צריכה, אלא להיות שייכת להקשר רחב יותר של עם וגם של האנושות כולה. האתגר המתמיד שלי הוא להצליח ליצור מרווח ולהכניס את האישי, למשל בתוך הטקס שבאמצעותו מתחתנים יהודים לאורך דורות רבים, והחתונה כמובן היא רק משל לכל הטקסים ולמסגרת שהמסורת כוללת בתוכה. זה מוביל בעיני לשאלה יותר רחבה אפילו, והיא: האם החופש המוחלט הוא מה שמאפשר יצירתיות, או שאולי דווקא הצורך ליצור מתוך מסגרת מצריך את האדם למצוא פתרונות מעניינים ומעורר את הצורך ליצור. ההרגשה שלי היא שהיכולת ליצור דווקא מתוך מגבלות היא סוד שקצת נשכח.

  8. HA הגיב:

    הצורך להזמין משהו שיש רק לי ולא לאחרים בא מאותו מקום שממנו בא הצורך להזמין משהו שיש לאחרים. בשני המקרים אתה עבד של צרכנות והרכוש שלך מגדיר אותך.

    אגב, טקס בהאי הוא בדיוק ההפך ממה שאמרת. מה שמאפיין את הטקס הבהאי הוא שאין לו מאפיינים. כל זוג בונה את הטקס איך שהוא רוצה: הדבר היחיד שחוזר על עצמו הוא הבעת מחוייבות של בני הזוג.

    ברכות לליאת ולך!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s