Still life with Sush

כבר כמה זמן שאני מהרהר בהיכן היו המקומות המרכזיים ב-Tel Aviv Below, לו ניל גיימן היה בוחר למקם את עלילת Neverwhere במישור החוף ולא בלונדון. לאלה ממכם שלא קראו את הספר, Neverwhere עוסק בריצ'ראד מיהו, איש פיננסים לונדוני, שמסיבה זו או אחרת (מישהו אמר מקגפין?) מוצא את עצמו בממלכה הקסומה שמתקיימת במקביל ללונדון – לונדון תחתית. מאחר וזה סיפור של ניל גיימן, לונדון התחתית, המקום ל"אנשים שנפלו בין החרכים" לא נמצאת בסלאמס המרוחקים, אלא מתקיימת, בקלילות מגניבה, במקביל ללונדון של מעלה. השוק הצף – הבזאר השבועי של לונדון תחתית, מתקיים בהארודס, או בתחנות אנדרראונד נשכחות עם שמות בריטיים מגניבים.

אז אני ניסיתי לחשוב באילו מקומות מגניבים המרקיז דה קראבס היה יכול להסתובב אם הוא היה מגיע לתל אביב. יש מקומות ברורים מאליהם – דיזנגוף סנטר, חניון האריות האדומים בארלוזורוב, זה שהופך בימים אלה לקבוצת הרכישה שאכלה את טוקיו, קפץ גם הוא. יש מקומות צפויים פחות.

אבל התובנה האמיתית הכתה בי אתמול, כשחיפשנו את סוש. לליאת יש חתול בשם סוש. למרות שהיא לא תודה בזה בפומבי, אני חושד שהיא אוהבת אתו יותר מרוב בני האדם עלי אדמות. סוש ברח שלשום, ואתמול הוקדש כמעט כולו ללחפש אותו ולתלות שלטים – כמאה במספר. החיפוש – כ-11 שעות של התרוצצות מורטת עצבים, נגמר בסוף טוב ומוסר השכל. סוף טוב: החתול נמצא. מוסר השכל: לפעמים התשובות לשאלות רחוקות נמצאות ממש בבית.

מאחורי החזיתות המטופחות יותר או פחות של בתי תל אביב, נמצאות החצרות האחוריות. מאחר וחתולים מחבבים מקומות מחבוא מצחינים, עברנו בכל חצר אחורית בשכונה, ושם גיליתי את המיקום האופטימלי לתל אביב תחתית. פגרים של עורבים, ערמות זבל, כורסאות נרקבות, סבכי זרדים ושיחי עגבניות שגדלות פרא – כל זה נמצא לא "כמה דקות מהבית", אלא, פשוטו כמשמעו, מאחוריו. מדי פעם מוצאים גינה מטופחת, שמישהו השקיע בה אהבה וערסלים.

כשמפסיקים להסתכל על העולם דרך העיניים של אדם (וזה לא פשוט – פתאום קלטתי שאני מצפה מסוש ללכת עם כיוון הנסיעה של הכביש), ומתחילים להסתכל דרך עיניים של חתול, פתאום מבינים איך 2 בתים שנמצאים ברחובות אחרים בעצם צמודים אחד לשני דרך החצר האחרוית. אל מול קבוצות הרכישה עם השלטים המפוטשפים שקמים על כל מגרש ריק וכל חורבה (או כך חשבתי, עד שגיליתי כמה בתים נטושים יש, שצמודים לחצרות), החצרות האחוריות הללו, מוזנחות ומג'וייפות ככל שיהיו, מהוות את חתיכה של מיסתורין. כמו התושבים של לונדון תחתית, שנעלמים מעיניהם של תושביה של לונדון עלית  – אנחנו מוקפים בהן כל הזמן, אבל צריכים לעשות מאמץ מודע ומרוכז כדי לראות אותן.