שובה של הבוקמרק

מהותו של הים התיכון, כך כתב ההיסטוריון הצרפתי פרננד ברודל, היא החלפה. Exchange. החלפה היא כשאני בוחר משהו לתת, ומקבל בתמורתו משהו שאני רוצה. ה-Exchange שמדבר עליו ברודל הוא לא רק החלפה של סחורות ומוצרים, אלא גם של רעיונות, סיפורים, דתות. על פניו, ההפך מ-Exchange היא האוטרקיה, הניתוק. כל אותם אנשים שגרים בבקתות במונטנה או בחוות בודדים בגליל, בלי אף אחד מסביבם, ומגדלים את הביף ג'רקי שלהם לבד.

הנקסוס הפיזי של ההחלפה הוא העיר. המקום שבו אנשים רבים ומגוונים מוצאים את עצמם ביחד, ומביאים איתם את התרבות, המנהגים, האוכל שלהם. נכון, אפשר להשאר סגור גם בערים גדולות, אבל מי שרוצה, האפשרות שם. הסיכוי שלך להתקל במסעדה פיליפינית ככה במקרה בכפר מבודד בגולן היא נמוכה (למרות שגם יש הפתעות כאלה בחיים).

"כן, תל אביב זה אחלה כשצעירים, אבל כשבאים הילדים, אתה רוצה לתת להם איכות חיים". את המשפט הזה שמעתי פעמים רבות בחודשים האחרונים, לרוב עם איזשהו טון מוכיח קלות, על זה שהבהרתי לצד השני בשיחה שמאוד אשמח לגדל את ילדי בתל אביב. משום מה אנשים מאמינים שהבחירה באוטרקיה, בבדלנות של ד' אמותי, מועילה יותר לילדים ולנפשם. זה לא שהרצון הזה זר לי לחלוטין. אני מאוד אוהב להיות בבית שלי, ומבין איך אנשים הולכים ומשתבבלים. אבל אני גם מאוד אוהב את החיבורים.

החלפה, במיטבה, היא תהליך דו סיטרי. אני נותן משהו, ומקבל משהו. קשה לקרוא לזה החלפה כשמישהו משדר אלי בכוח, ואני אנוס להתמודד עם המידע שלו. תחשבו על דיאלוג עם חבר אל מול המכוניות הסופר-רועשות של הברסלבים שמטיחות בכם את השירים שלהם בווליום פלילי.

אני בטוח שרוב האנשים שעברו למודיעין לא חומדים בסתר ליבם בקתה במונטנה. רובם היו רוצים להרגיש מחוברים לזרם ההחלפה הראשי. ובדיוק כאן נכנסת הטכנולוגיה המעולה של שני העשורים האחרונים. על פניו, אוטוסטרדת הסופר היווי ששוטפת אותנו, אמורה לגרום לכולם להיות מחוברים. הנה, למה לדבר על בדידות – לכולם יש פייסבוק. וכל האינטרנטים של כולם נמצאים במרחק קליק אחד, לא משנה אם אני גר בק"ק שיקגו, או בשוהם.

החלפה אמיתי עם אנשים זה קשה. צריך להקשיב להם, לחפש מה אתה אוהב. להיות מאזין פסיבי זה קל.

על גליון מרץ  1997 של Wired התנוססה לה יד כחולה, וטקסט בסגנון "תעצרו את האינטרנט, הנה ה-דבר הבא". הדבר הבא היה טכנולוגיית Push – משהו בסגנון "אתה תבחר מה מעניין אותך ואנחנו נביא לך את זה ישר לדסקטופ/שומר מסך מסורבל בלי שתצטרך לבחור או לעשות כלום". חברות כמו Marimba ו-Pointcast התחרו עם מייקרוסופט ובניהן על מי יבזבז יותר כסף על השטות הזאת. כולם חשבו שזה יעבוד כי היי – כולם אוהבים שהטלוויזיה מחליטה בשבילי מה לראות, אז אולי זה גם יעבוד באינטרנט.

כשהרדיו משדר אלייך ואתה לא אוהב את מה שמשודר, אתה יכול להחליף ערוץ או לנגן מוזיקה שלך. אבל אנחנו מוצאים את עצמנו לפעמים במצבים שבהם אנחנו מחוייבים לשידור, כביכול בחרנו בו – אולי כי הוא החיבור שלנו ל-"exchange". במצבים כאלה, אתה מפתח מערכת יחסים עם השידור, שכוללת הרבה פעמים תחושות של אשמה ופחד מפספוס. אני לא יודע מי עוד זוכר איך, אבל כשהטלוויזיה הרב ערוצית רק הגיע לישראל, היינו בהלם ולא ידענו איך להתמודד עם ההיצע העצום הזה. חברות הכבלים יצאו אז בקמפיין חינוכי, שהסביר לנו שאנחנו צריכים לעבור על לוח המשדרים ולמרקר את התוכניות שאנחנו רוצים לראות (לקוראינו הצעירים: אני לא ממציא את זה). אחרת אוי ואבוי – נפסיד משהו שמשודר, וזו תהיה אשמתנו.

כל פעם שאני מנסה להשתמש בקורא רסס, אני מקבל את אותה תחושה. אני נכנס, ויש לי 560 פוסטים בבלוגים שאני חייב לקרוא. מודגשים בבולד. אני מרגיש, פיזית, את הלחץ והאשמה על הפספוס, לוקח נשימה ארוכה, ומתחיל "לאפס את התור". אני שונא את זה. זה לא exchange – זה התמודדות עם אוטו-ברסלבים.

אחת הסיבות שלא הצלחתי לשרוד בפייסבוק יותר משבוע הפעם, היתה הפיד – השידור הבלתי פוסק הזה של הכלללל, שצריך להתמודד איתו. כן, אני יודע שאני יכול להסתיר אנשים מסויימים, אבל בסופו של דבר – הפיד ממשיך לשדר. ורבי נחמן likes תפילה בשמחה גדולה.

הגעתי למצב אבסדורדי, שאני לא קורא אף בלוג, כי כולם מרוכזים בקורא רסס שלי, שמפחיד אותי. ואז הבנתי שקורא הרסס יכול ללכת להזדיין. שאולי זה נוסטלגי נורא, אבל אני חוזר להשתמש בסימניות. אם יש בלוג שמוצא חן בעיני, אוסיף אוסיף אותו לאוסף הסימניות שלי, וכשיתשק לי לקרוא בלוגים, או כל דבר אחר, אני לא אנסה להתמודד עם שטף המידע המשדר, אלא פשוט אלך, מבחירה מודעת, לסימניה הרלוונטית ואבקר את הבלוג in person. אינטרנט במשיכה, ממש אולד סקול. וככה אני אבחר את מי אני ארצה לשמוע, ועם מי אני רוצה להחליף.

4 מחשבות על “שובה של הבוקמרק

  1. חבל שאין פה איזה אייקון "לייק". (פייסבוק לייק)
    מאוד מעניין מה שכתבת, התחברתי גם לתחושת ההצפה שתארת, כשאתה פותח את קורא הרסס. אבל, איכשהו, אני מוצאת שדווקא קורא הרסס מתאים לי. היופי, בעיני הוא בזה שיש כל כך הרבה טכנולוגיות חדשות עכשיו, טכנולוגיות שלא היו קיימות לפני 10 שנים, שמאפשרות, לכולנו להשתתף ולשתף – כל אחד, בטכנולוגיה שמתאימה לו. זה עידן מופלא, העידן שלנו.

  2. Kedorlaomer הגיב:

    כן, אבל האם זה שיתוף אמיתי? ב"לייק" הזה, שמכניס משהו לרצף השידור ה"שיתופי" – יש בו משהו מאוד אנמי, מאוד אוטומטי…

  3. נכון, לייק מתאים לעצלנים. כאלו שאומרים קראתי, וואלה, אחלה, נכון. גם זה סוג של תמיכה. בפייסבוק שיתפתי במשהו, פתאום איזה אחד שלא דיברתי אתו שנתיים, שגר מאות קילומטרים ממני, עושה לי לייק. מבחניתי, אם אני רוצה למנף את הלייק הזה במסר נוסף, לאיזה קרבה חדשה, זה תלוי בי. המשמעות שאתה נותן ללייק, היא שלך ואתה יכול להחליט אם מדובר במשהו אנמי ואוטומטי. אתה יכול לראות בזה גם אות קרבה, איתות ראשון של קשר.

  4. אפיסקה, לא יהיה פשוט יותר למנף תגובה של מישהו במסר נוסף? רוצה לומר, אם הוא שולח "לייק", הוא מסמן "ראיתי אותך". בערך כמו בחור יפה שמחייך אלייך ברחוב. אוקי, אז הוא ראה אותך. מה עכשיו? אם, לעומת זאת, אותו מחבב (?) היה מגיב – אפילו בשורה – לא היה לך יותר פשוט להחזיר לו מסר בתגובה? ואם להמשיך במטאפורה – אם בחור יפה ברחוב היה שואל אותך "מה השעה?", לא היה יותר פשוט להחליט שאת משתפת פעולה ואומרת שבכית ואין לך שעון?

    ולעניין הפוסט עצמו – בתור מי שמבלה שעות באינטרנט, אני משתדלת לשמור על עצמי מפני העומס. אחד הפתרונות שמצאתי הוא בהחלט המנעות משימוש בכל טכנולוגיה אפשרית. כלומר, זה שאני "יכולה" לא אומר שאני "צריכה". השימוש בסימניות במקום בקורא רסס הוא בהחלט אחת הדרכים האלו (ואחת נוספת – לא להחזיק פרופיל בפייסבוק. אם זה חשוב מספיק זה כבר יצוף בדרך אחרת).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s